מתחת לפרווה

עכשיו אני יכול לכתוב על מה שקרה אתמול בצורה יותר מסודרת.

הלילה התחיל נפלא, מכבי ניצחו בשניה האחרונה מה שאמר שאני אפגוש את המתחלפת המסקרנת, שתיתי ויצאתי לגנון. בדרך חילקתי פליירים במתחם הבילוי ההומה של 'האומן 17' ועוררתי סקרנות וחיוכים. בגנון היה שמח מאוד, פגשתי את אושה ואוש החמודים בכניסה, וגם את איימי (אני אוהב אותך מותק). הערב הלך והתחמם, והפסקתי לספור את השוטים של הקוורבו שהורדתי. סישנתי איזה עבד יחד עם ולקירה היפהפייה, מיצי הצליפה בי בעודי מפלרטט עם הארדקווין, הגותית המהממת ניסתה לסשן אותי אבל נשברה מנטאלית (לא סתם אני מוביל את רשימת הסאבים המסוכנים, אצלי הדומית אומרת את מילת הביטחון ( ; ) , וזכיתי לפגוש את המתחלפת המסקרנת שהתגלתה כיפהפייה בלונדינית וכוסית, מה שגרם לי לפרוץ בריקודי שמחה ספונטנים. התחבקתי והתגפפתי באשר הלכתי, ובאמת היה ערב מוצלח מאוד.

בארבע ורבע יצאתי מהמועדון שיכור, שמח מאוד על הלילה המוצלח, אבל קצת בודד ומלנכולי כי חזרתי לבד. עדיין הייתי תחת הענן הזה, של התחושה הבטוחה והחופשייה והידידותית של הגנון. הלכתי כאילו אני בדיסנילנד. כנראה בגלל זה, לא חשדתי במאום כשראיתי את הערבי מתקרב אלי. כבר שנתיים אני הולך לגנון הלוך חזור ברגל, ולא היתה אף פעם שום בעיה. כשערסים מסתכלים עלי הם תמיד מחייכים ולפעמים הם שואלים על הדנג'.

הוא התקרב אלי ושאל אותי 'אתה הומו, נכון?' מלמלתי משו שלא, והוא התחיל לתקוף אותי עם כאפות. לפני שהבנתי מה קורה, פרצו בסערה שלושה חברים שלו מהשיחים והקיפו אותי. הם השליכו אותי על הכביש, והתחילו לבעוט בתורות תוך כדי שהם צועקים עלי שאני הומו. זה ארך בערך דקה, ואז איכשהו הצלחתי לקום והתחלתי לרוץ בכל הכוח. כשהחברים שלו יצאו מהשיחים והצטרפו, עברה לי מחשבה איומה, שאולי הם יגררו אותי לשיחים או לאיזה אוטו. חשבתי על ההופעה והחזרה שהיתה אמורה להיות לי עוד שש שעות, ובעיקר חשבתי על קופיקו ואיך שהוא ירגיש לקבל בשורה שאבא שלו נפגע. לא הסתכלתי אחורה בזמן שרצתי, עד שהגעתי כבר קרוב לכיכר השעון. רעדתי כולי, והידיים שרפו מאוד וירד דם. ברמזור הבחנתי בניידת משטרה. סיפרתי להם בצורה קצת מבולבלת מה היה, והשוטרת ביקשה שאתן תיאור. לא ידעתי ממש לתאר, לא בחנתי אותם לעומק. רק את הראשון הייתי יכול לזהות לו ראיתי אותו שוב, וגם בקושי. כשהבנתי ששום דבר טוב לא יצא לי מהם אמרתי תודה והמשכתי בדרכי. גשם התחיל לרדת, ואני התחלתי לבכות.

הגעתי הביתה וראיתי שתהום התקשרה כשלא הייתי. החזרתי לה צלצול, סיפרתי לה בקצרה מה היה, אבל ניתקתי מהר, לא יכולתי לדבר. היא התקשרה ואמרה שהיא בדרך עם מונית. כתבתי לבלוג בקצרה, ונשארתי ישוב על השולחן, ביודעי שאני רוצה לעשן סיגריה, אבל חסר כוחות לחלוטין לגלגל אותה ולהדליק. אחרי 20 דקות נשמעה דפיקה בדלת שהקפיצה אותי, ותהום צעקה לי שזו היא. פתחתי לה וחזרתי לשבת על השולחן. לא יכולתי לזוז. בהדרגה היא עזרה לי להתפשט וללבוש בגדי בית, ודיברנו קצת, ולקראת שש הלכנו לישון כאשר היא מחבקת אותי. היא אמרה שבמהלך השינה קפצתי מבהלה כמה פעמים. תודה לך תהום, מעומק הלב.

התעוררתי בתשע עם כאבים. התחלתי להתארגן לחזרה, ותהום עזרה לי לקחת את כלי הנגינה לחדר החזרות. היתה חזרה מעולה, והצלחתי לתפקד חרף הכאבים וחוסר השינה. אנחנו מתחברים, וזה מתחיל להישמע ממש כמו מוסיקה. למרבה המזל הפציעות הן לא כאלו שמונעות ממני לנגן לחלוטין, רק מקשות עקב הכאבים.

תודה לכולם על התמיכה והדאגה. זה בפירוש עוזר ומחמם מאוד את הלב. אני מרגיש עכשיו קצת יותר טוב, מוכה וחבול עדיין, גם רגשית, אבל יצאתי מההלם, וגם הצלחתי להירדם לכמה שעות אחרי החזרה. נראה לי שהיה לי חום, הזעתי המון מתחת לפוך המנחם במיטה הגדולה והריקה.