אני לא אוהב קרירות. משום סוג שהוא. בגלל זה אני מפשיר קרחונים סידרתי. אני במשימה מאלוהים, להפשיר כמה שיותר קרחונים בשביל לרכוש לי מקום בגן עדן. בעיני הקרחונים אולי צריך לשלוח אותי לגיהנום. ואני נמשך לקרחונים, והצורך שלי באישור וקבלה ואהבה גורם לי להאמין, לראות בכל טיפה שאני מצליח להמיס מעיין שופע.
אבל בפועל, שוב ושוב, אני מוצא את עצמי צריך להסביר את מי שאני, את הפתיחות המינית שלי, את האהבה המוזרה שלי, את הרצון שלי לחוות דברים בצורה הכי טוטאלית עמוקה ושלמה, לתת לרגש לדהור ולרכב עליו, להביט בכל רגע בעיניים טהורות של ילד ולראות את הדברים כפי שהם.
את היכולת והרצון להעניק ולקבל אהבה, בחופשיות, בלי סייגים מחסומים והגנות. בשם הרגע, השמים והכוכבים, בשם הרצון, התשוקה, העונג. בשם הידיעה שאתמול כבר פאסה, והעתיד לא ידוע במילא.
ואני לא רוצה להסביר יותר. לא רוצה למתן את עצמי בשביל לשאת חן. לא רוצה להתנהג כמו ילד טוב, רק כדי לקבל את אישורה של אם קרה, שלא מסוגלת להתמודד ולהכיל את העוצמות ולכן ממשמעת ומכווצת את ההתנהגות לתבניות מוגדרות ונוקשות.
ובפועל, אני מבלה את רוב ימי ולילותי לבד. חודש וחצי אחרי הפרידה, אין אופציות, אין ממש התחלות, אין תכנונים באופק. יש מפגשים חטופים עם האקסית, והשתובבויות בגנון. יתכן שהמפגשים עם האקסית מרתיעים פוטנציאליות מלהתקרב אלי. אבל אם זו לא היתה היא, היו אלו אחרות. אני בנאדם מיני. יצרי. גועש. עם קיבולת גדולה מאוד. עד שמישי לא כובשת אותי, ומראה לי שהיא יכולה לי, בכל המובנים, אני נשאר חופשי, בהרגשה. אך כאשר אני נשבה, אני נאמן וטוטאלי, לחלוטין.
אז עכשיו בא לי להתקומם. אני דנה ואני זונה שעושה מה שטוב לה. ולא מוכנה להתפשר על שומדבר. אני רוצה את הטוב ביותר. עבורי. יש לי המון המון המון מה לתת, אבל אני אתן את זה למי שתוכל לתת לי בחזרה. מי שתוכל להכיל את הרגשות שלי, גם כשהם סוערים. מי שלא תשאף לרסן אותי, אלא לדהור יחד איתי לעבר השקיעה הזהובה. ובעיקר, למי שתקבל אותי, כפי שאני.
לפני 17 שנים. 28 בדצמבר 2006 בשעה 3:35