מתחת לפרווה

השעון הזה ששמו בצד שמאל של המסך, שסופר את השניות עד תום השנה, מלחיץ אותי. הלוואי שהוא לא היה. עוד שלוש שעות ארבעים ושלוש דקות ושתים עשרה שניות !! ומה יקרה אז? כלום. הוא בטח יהפוך ל'שנה טובה' או משו, וזהו. אבל הספירה הזו לאחור, בציפייה דרוכה, כאשר שום דבר טוב לא עתיד לקרות עושה לי רע. אולי אני אמחק את החלק הזה של המסך עם טיפקס.

תחושה מזדחלת של היעדר תועלת ומשמעות מבעבעת בי. מה זה שווה, כל המאמצים, הצמיחה האישית, נסיונות ההתקרבות... השירים, הפוסטים, הכושר הגופני, הטיפוח, ההופעות, חידוד כישורי האנוש והנסיון, אם בסופו של יום, בסופה של שנה, אני כל כך לבד וכל כך נטול אופציות.

כל היום הזה הלך קקן מהתחלה, למעשה כבר מיום שבת. היתה לי כוונה להחליק את הסופ"ש עם קופיקו, לנצל אותו למנוחה שינה והתרפקות משפחתית, ואת מוצ"ש להחזרת החיוך via סיפוק מיני, ואז לפתוח את השבוע במשנה מרץ. רק שהקוף היה מעצבן לאורך הסופ"ש, תהום חלתה במהלך השבת עם חום גבוה, מה שגרר הפרעות רבות בשינה ואפילו לישון כמו שצריך לא הצלחתי. רק אחר הצהריים הצלחתי לישון כמה שעות, לאחר בוקר נטול אנרגיה ולא פרודוקטיבי בעליל, וכמו שניתן להבין מחוטי הסאבטקסט הדקידים ששזורים בכתוב, גם עכשיו אני לא מרגיש מי יודע כמה.

החרמנות של הבוקר כבר התפוגגה מהיעדר פידבק חיובי, ועכשיו נשארה רק שלולית של בוץ. בצהריים זה דחף אותי לעצבנות מוגברת, עד שחשבתי לכתוב לבלוג את השיר של הפרודיג'י :
You're no good 4 me I don't need nobody, Don't need no one that's no good 4 me
חשבתי שיש בטח לפחות כמה קוראות שיחשבו שכתבתי את זה עליהן, ו-וואלה, זה באמת יהיה מתאים.

לעזאזל הגשם והקור, השקט הזה, והשעון המתקתק בראש המסך.
לעזאזל הרגש, הצורך, הבדידות והעצב.

*ד"ר קוורבו, ד"ר סמירנוף, וד"ר קליפר --- בואו חבר'ה, מתכנסת ועידה רפואית בכבד של ונוס. *