אני לא לחלוטין מבין את עצמי.
מצד אחד ההשתוקקות, החרמנות, הכמיהה, הבדידות, הכאב.
מצד שני אני מייבש בעדינות כל פנייה אלי, לא יוזם שומדבר בעצמי, מפחד פחד מוות מלהיפגש עם מישי, מייצר לעצמי סרטים רעים בראש מראש, ומרגיש קר, ביישן, חסר ביטחון ומכוער.
מצד שלישי, אני עדיין עוקב די באדיקות אחרי תהום, מה היא עושה, עם מי היא מדברת, איך היא מרגישה. אני מקנא לה, אני דואג לה, אני כועס עליה.
מצד רביעי, היא דפקה בדלת במפתיע מאוד אתמול בחצות, בלי שהזמנתי אותה, ואחרי שלא התראנו כל השבוע. העברנו שלוש שעות כאשר אני יושב רחוק ממנה וצורח שירים של הדורס. לא היה שום מגע פיזי, כל פעם שהיא באה ללטף או לחבק התחמקתי בברוטאליות, ואפילו חיבוק לא הסכמתי לקבל. אפילו רפרוף המגע כאב לי מאוד. אחרי שלוש שלחתי אותה לדרכה והלכתי לישון. קמתי עם הנגאובר עצבני. שתיתי משו כמו בקבוק סמירנוף לאורך הערב והלילה, ועוד כמה כוסות וויסקי.
אני מרגיש כל כך רע ואומלל, מסרב לכל הצעה למזור, מכל כיוון שהוא, ממשיך לייסר את עצמי בגעגוע ומעקב ומנגד לא רוצה אותה לעצמי, מורעב לחיבוק ולא מנצל אפילו חיבוק של לקוח אסיר תודה. לא יודע בדיוק מה נסגר איתי.
לפני 17 שנים. 4 בינואר 2007 בשעה 11:57
