מתחת לפרווה

הבנתי משו עכשיו. יש בי המון כעס. המון.

סיימתי שבוע עבודה ואבהות מוצלח למדי, ואני בפתח הסופ"ש.

אין תכניות, אין מחויבויות, אין כלום. מלבד ריק שחור ועמוק.

אני הולך למלא אותו.

נמאס לי מהעצב, נמאס לי מהבכי. נמאס לי מהכעס, מהרעב, מחוסר הסיפוק, מחוסר הביטחון. נמאס לי להיות חלש. נמאס לי לנסות לנחש איפה היא ומה היא עושה. נמאס לי מהדיסוננס, נמאס לי מהבזבוז וחוסר השליטה העצמית. נמאס לי מהמסכנות. נמאס לי מהלבד, מהתלות, מהנזקקות.

נמאס לי מעצמי, עוד קודם.

אבל מעצמי אני לא יכול להיפרד.

רזיתי עוד קילו.

שבעה שבועות מהפרידה. אני עדיין במשבצות הראשונות. אני עדיין לא מעכל. אני עדיין לא פה, אבל כבר לא שם. אני בשומקום, וזה המקום הכי קשה להיות בו. לפחות צרחות באות לי בטבעיות עכשיו.

בא לי לשנות פאזה. בא לי לנסוק אל השמש, לחייך ולעשות לכוכבים שלום עם האצבעות. בא לי לצחוק בפניו של הקור, לפסוע בבוז אל מול הבדידות, לצחוק אל הכאב, לנשק את דלתות גן העדן, שיפתחו ואכנס פנימה, כמנצח. לקרוע שערי שמים בתפילתי. לעורר את הסופה, את הברקים, את הרעמים, את הממטרים, ולעמוד במרכז כל זה, ולשאוג.