אני מתלבט אם לכתוב. לאחרונה אני מרגיש שאני יורה לעצמי ברגליים עם הכתיבה והחשיפה.
אבל נו, מה, אני אפסיק להיות אני? מה ישאר?....
קבלו :
קבעתי עם האקסית המיתולוגית להיפגש הלילה. למעשה ניסיתי לקבוע איתה עוד מאז הסילבסטר, אבל היא מאוד צפונית ומסודרת ובעלת חיים עמוסים ועשירים, וזה לא הסתייע, עד הערב, כאמור.
היא הגיעה באיחור, לקראת 11. נכנסה, והתנשקנו לוהטות. שלוש דקות בתוך הפגישה היא הראתה לי את התחתונים החדשים שלה. ירדתי על ברכי והתחלתי לנשק את המפשעה שלה, מה שגרר ירידה ממושכת ומושקעת. אחר כך ישבנו דיברנו ושתינו, היא התחילה לשחק לי בזין ובפטמות. שפכה עלי שעווה לאחר שהפשיטה אותי. לקחה אותי למקלחת והשתינה עלי. הורתה לי לנקות את התחת, ולאחר הצלפות קרופ על הזין, ועוד ירידה ופייסיטינג, וזיון וגמירה, היא זיינה אותי עם הסטראפון, לראשונה בחייה. היה מעולה, ועמוק, ואמיתי. היא לא עשתה בדסם מאז הפרידה ממני, מלבד אינטראקציות קטנות איתי אחת לכמה חודשים, והיה ניכר שהיה קשה לה, וגם מענג וחזק מאוד. התענגתי על יופיה, ועל אהבתי אליה שעודנה, חרף העובדה שאנחנו כנראה לא באמת מתאימים לחיות יחד. והיא באמת מאוד מהממת. כשהזדיינו היא דיברה על זה שהיא היתה רוצה להתגפף ולהזדיין עם תהום, בעוד אני צופה, קשור.
אבל אחרי זיון הסטראפון, ארבע שעות בלבד מאז תחילת המפגש, היא נהייתה מסוחררת. היא לא שתתה הרבה, וזה כנראה היה בגלל הדום ספייס, והעובדה שהיא לא חוותה אותו המון זמן, בשילוב עם עוצמות הרגשות שלה אלי (שגם אותם היא דחפה למגרה ולא התמודדה איתם שנתיים) , והיא היתה מסוחררת וביקשה ללכת לישון. לקחתי אותה למיטה, הלבשתי אותה בפיג'מה שהביאה, השקתי אותה במים, וחיבקתי אותה עד שנרדמה.
אני מרגיש מצד אחד שמח, 'השגתי' את מה שרציתי, וזה באמת היה מרגש מאוד ומסעיר, ומטלטל גם. מצד שני, זה נגמר מהר מדי, ולא התרומם לגבהים שזה יכול היה. והמשכיות רגילה וטבעית לא תהיה כאן הרי. בסופו של לילה אני עדיין לבד, ועדיין רעב. יכולתי לספוג עוד המון.
ברקע יש סיפור נוסף, עם האקסית הטרייה. היא כתבה לי הודעה בבוקר, שהיא רוצה לבוא לכל הסופ"ש, להיות השפחה שלי, לנקות ולפנק אותי ולספוג את הכעסים שלי עליה, ואת האגרסיות באופן כללי. סירבתי בנימוס, אבל במהלך היום הלכתי והתחרמנתי על המחשבה. לבסוף כתבתי לה, מה הייתי עושה לה אילו היתה באה, אילו זה לא היה בעייתי כל כך. היא כתבה לי בחזרה שחירמנתי אותה רצח. כתבתי לה שאולי בסופו של דבר אקרא לה לממש, אבל בשביל זה אני רוצה קודם שתוכיח את עצמה. במסירות, ברצינות, ובנכונות להמתין. כתבתי לה שאני רוצה שתדווח לי על כל תנועה שלה. שאני רוצה לדעת הכל, עם מי היא נפגשת, עם מי היא מדברת, מה היא עושה, מה היא לובשת ואוכלת. שאני מצפה להודעה בכל שעה, ובכל פעם כשהיא יוצאת וחוזרת, ובכל פעם שהיא מתעוררת והולכת לישון. שאני לא רוצה לתהות איפה היא, אני רוצה לדעת. היא גוללה את עלילות יומה, ואז סיפרה שהיא נפגשת עם סוטה בכיר בחצות. הוריתי לה לדווח לי כשהיא יוצאת וחוזרת, ושאם היא הולכת אליו שתדווח לי מהבית שלו. כן, זה מוזר גם לי. אבל אי אפשר להכחיש את הריגוש.
בכל מקרה, זה בינתיים התעסקות קצת עקרה, או כמו שהאקסית הטרייה כתבה לי כשסיפרתי לה שאני נפגש עם המיתולוגית, "כואב לי שאתה תקוע מאחור במקום לפתוח את עצמך לאינראקציות חדשות". שאלתי אותה איך היא קוראת למה שאני עושה *איתה*....
הו וול... מחר יום חדש, ונראה לי שאני אקבל בראש מכל הכיוונים.
לפני 17 שנים. 6 בינואר 2007 בשעה 1:57
