מתחת לפרווה

בשבת אחרי הצהריים הגיעה האקסית הטרייה, ונכנסה מבעד לדלת בזחילה, כפי שהוריתי לה. העמדתי אותה, הבטתי עמוק בעיניה החתוליות, ובלי לומר מילה, דפקתי לה סטירה מצלצלת. אחר כך היכיתי אותה עוד, וגם בעטתי בה, הצלפתי בה, ירקתי עליה, גערתי בה, עשיתי לה כמה איקים סגולים על הצוואר ועל הציצים, נתתי לה למצוץ לי, ולסדר ולנקות את הבית, ואז לקחתי אותה למקלחת, לבשתי ברוב הדר ורושם כפפות חד פעמיות שנשארו לי מערכת צביעת שיער, העמדתי אותה על ארבע עם הפנים לאסלה, וחיקנתי אותה בעצמי, מספר פעמים, עד שהיתה נקייה לגמרי. אחר כך הצלפתי בה בעוצמה עד שבכתה, ולקחתי אותה למיטה, וזיינתי אותה בתחת בברוטאליות וגמרתי בתוכו.

אחר כך דיברנו.

ובכן, המצב לא פשוט, ובהחלט יש אלמנט של תקיעות. לא לבלוע ולא להקיא.

מצד אחד, כל הסיבות שהובילו לפרידה, העצמאות שכן הצלחתי לבנות מאז, המחשבה שנדרש מרחק, נדרש תהליך, והמחשבה שאולי מחכה משו טוב יותר ברגע שרק אשתחרר מהדבר הקודם. ושאולי בכלל נכון יותר לבד.
אבל מצד שני, הו אם איי קידינג, הקנאה האובססיבית, המעקב הבלתי פוסק. כל השבוע שעבר כמעט לא דיברתי איתה ולא יזמתי קשר, אבל בדקתי כמו מטורף מתי היא מפרסמת, מתי היא מחוברת, איפה היא מגיבה ומי מגיב לה, עם מי היא מתכתבת. יו סי, אני יודע את הסיסמא שלה, והיא יודעת שאני יודע, והיא יודעת שאני מציץ לפעמים, והיא לא משנה את הסיסמא. ובכמעט החודשיים מאז הפרידה, היא נפגשת עם אחרים רק מתי שאני נפגש עם אחרות. ואני הרי בקושי נפגש עם אחרות, ולא בגלל שאני לא מסוגל או שאין לי עם מי. זה כאילו אני שומר לה אמונים, או מנסה להראות לה עד כמה אני אומלל. או שאולי מחכה לשחרור ממנה, בדמות התקדמות שלה עם אחרים, או שתדחה אותי.

אבל השחרור לא מגיע. היא לא משחררת, ואני לא משחרר, וכמה שאני יכול להתעצבן ממנה, או להתאכזב, או להביט עליה בביקורת, עדיין, אני לא מסוגל עדיין לשים אותה מאחורי, לוותר עליה באמת. כבר נפרדתי מבחורות בחיי, גם כאלו שלא רצו לוותר עלי. אני יודע לעשות את זה, כשאני רוצה. ומצד שני, אני גם לא רואה דרך חזרה כרגע, לא רואה את עצמי אומר לה 'יאללה, תחזירי את הדברים, בואי ננסה שוב'. לא רואה את עצמי משחרר את הכעס והאכזבה, וחוזר להאמין בה, כפי שהאמנתי. תקוע, בהחלט.

היא נשארה לישון בשבת, וביום ראשון לאחר שסיימתי את הטלפונים והסידורים, התפננו לערב של פמדום. הכנו ביחד צלי בקר עם חצילים ברוטב סיני, והיא עינתה לי במשך שעות את הזין והפטמות, עם הצלפות קרופ חזקות וממושכות על הזין והביצים, ומצבטים ואטבים על הפטמות והחזה, ואז הורדתם בעזרת הצלפות. ספגתי המון המון כאב, סטירות, צביטות, יריקות, וגם השפלות והשוואות של הזין שלי עם אלו שעשתה בתקופה האחרונה. היא הורתה לי לזיין את כרית הויניל הצהובה על הפרקט, לרגליה, עד שגמרתי, ואז אחרי שאכלנו ישבה לי על הפרצוף וגמרה חזק. הלכנו לישון.

אלוהים, אם רק יכולתי לפתוח עוגיית מזל ושם היתה כתובה התשובה הנכספת, מה עלי לעשות. מצד אחד האהבה שלנו והחיבור הנדיר, העובדה שאני אומלל בלעדיה, שזה לא משתפר עם הזמן, שאני לא מפסיק לעסוק בה ולעקוב אחריה ולחשוב עליה. ומצד שני, הזכרון שזה לא עבד, שזה תמיד נתקע, שהייתי מתאכזב. הדרך שעוד עליה לעבור כדי להיות בוגרת ואחראית על חייה, והחלק מהפרטיות שלי שהתגבשה מחדש שכן מוצא חן בעיני. היכולת לקחת את כל המיטה לעצמי, ולהפליץ ללא רגשות אשם ( ; . אלוהים מבקשת להעיר בשלב הזה שלכל דרך יש מחיר ואין דרך מושלמת בכל מקרה.

קיצר, לא יודע מה לעשות, אבל היום מן הסתם היא תחזור לחייה, ומן הסתם, ייפתח לו מחזור חדש של איסוף מודיעין, ולחימה בשטח עירוני צפוף.