בסוף היום אני לבד, אבל באמת, אחרי שעברתי את כל הדרך מאופטימיות זהירה, דרך חולמנות נאיבית, מטה לכיוון התהיה והשאלות הטובות, הלאה במורד דרך העייפות והמלנכוליה, ונעצרתי בחבטה בריאליזם מכבה ובבדידות הכה מוכרת.
אני יודע שאני מחפש זוגיות. זוגיות מופלאה, חיבור נדיר. זוגיות טוטאלית ובטוחה, כזו שמאפשרת גם משחקים עם אחרים מרוב שהיא חזקה. זוגיות הדדית שבה שני הצדדים נותנים ומקבלים. זוגיות מצמיחה, כזו שמפתחת, שנותנת כוח ואומץ, וגם שמשמרת סוג של דרמה, של משמעותיות, ולא רק שגרה בינונית ומסממת. ואני יודע שאיתה, כרגע, הזוגיות הזו לא מתאפשרת. לא בצורתה המלאה. בייחוד בנקודת ההדדיות.
אז בסוף היום אני לבד, וכלום לא השתנה מלבד זה שהחצ'קונים מהחרמנות ירדו. גם זה משו, אני מניח. בין שישי בלילה לשני בבוקר- שתי נשים, חמישה שישה זיונים, עוד אחד בתחת, עוד אחד בתחת שלי, שתיים שלוש מציצות, עשר או כמה ירידות, ארבעה סשנים- שניים פמדום, אחד מיילדום, ועוד אחד סוויצ'י, שתי מקלחות זהובות, אהבה, ארוחות, שיחות עמוקות וצחוקים. שניים שלושה בקבוקי אלכוהול. זה בערך הקצב הרצוי.
סוף היום, ואני מרגיש שוב חלש, שוב עצוב, בק טו סקוור וון. ומצד שני, יש התקדמות, ההכרה מעמיקה, לכל הכיוונים, אבל פתרון עדיין אין.
לפני 17 שנים. 8 בינואר 2007 בשעה 22:09