חזרתי מישיבת הפקה של תכנית טלוויזיה שאולי אשתתף בה.
זה היה ברמת השרון, בוילה באזור פסטורלי, ובדרך לשם ובחזרה שקעתי במחשבות נוגות על אהבה, יצירה, אמונה, ואיך שתהום תמצוץ לי כשאני אחזור.
הפגישה לא היתה ארוכה, המפיקה והתחקירנית היו חמודות, ונראה היה שהתלהבו מהאייטם המתבשל. בסוף הפגישה, לאחר שקבענו שנעשה תחקיר בהמשך השבוע, אמרה לי המפיקה : "אתה צריך לחייך... כשאתה מחייך הפנים שלך מאירות"
מיד עלה לו חיוך בישן, ואמרתי שהיא כבר השלישית שאומרת לי את זה השבוע, ושעקב הפרידה כבר חודשיים אני מתהלך בלי חיוך... ושאני לא יכול לזייף אותו... ושכולם אומרים לי שאני חמור סבר.
יצאתי עם החלטה לשבוע החדש - למצוא את החיוך שלי, גם אם אני אצטרך לתת לתהום לחפש אותו במעמקי התחת שלי. לאפשר לעצמי לאהוב ולבטא את האהבה לזונה הבלונדינית, לחזור להאמין ולראות עתיד, לעבוד היטב ולאכול טוב, ולחייך. על כל סיבה שהיא, וגם אם אין סיבה. ( :
חזרתי ותהום מצצה לי, ועכשיו היא מטגנת דגים אחרי שתלתה כביסה. עוד מעט היא הולכת ללימודים ואני לעבודה. ( : (אני מנסה ליישם את נושא החיוכים ( : )
( :
לפני 17 שנים. 14 בינואר 2007 בשעה 15:00
