החורף הזה התחלואה חוגגת. זה כאילו כל המטרופולין הפך לפליי פארטי ענקי לוירוסים וחיידקים, והם מתחלפים ומשתלבים זה בזה, משולהבים ושיכורי כוח, בקצב הולך וגובר. הם נמצאים בכל מקום, באוויר, בטיפות הרוק הזעירות והבלתי נראות שנורות מפיהם של הבריות כשהן מדברות, על משטחים ציבוריים, על הלחמניות במכולת, ועל כפות הידיים המושטות ללחיצה. אני כבר בכלל לא רואה אנשים, רק מצבורי נגיפים ומדגרות חיידקים.
הפסקתי לספור את הפעמים שחליתי החורף הזה, נדמה לי שזו הפעם השישית. לפחות זה מגוון, הפעם זה התחיל בכאב גרון והמשיך לנזלת צמיגית ובלתי פוסקת. נראה לי שכבר יכולתי למלא שלושה דליים. אבל אני ממשיך לעבוד ולתפקד, וממתין בסבלנות שהוירוס יתייאש וימשיך בקריירה שלו במקום אחר.
בינתיים תהום החזירה לכאן את חפציה היום. תוצאות מידיות - יותר בלאגן, פחות מרחב אישי, חוסר שקט, אבל גם נינוחות רגשית, ורגעים של רומנטיקה עם אפצ'ים וקינוחי אף רועמים. אה, ופרודוקטיביות.
וגם התכנסות מסויימת, חששות, והבנה שהמצב החדש דורש הסתגלות גם הוא. אני מניח שאני דווקא מרוצה שלא מדובר באיזו היסחפות רומנטית עילאית שבדרך הטבע תוביל למפל גועש והתרסקות, אלא יותר כמו עליה חזרה על הספינה, התאוששות, וצבירת כוח להמשך השיט לעבר הלא נודע.
זה חשוב להמשיך ולתקשר, איתה, עם עצמי, ועם הסביבה. להמשיך ולחייך כמתודה, ואם אפשר, אז גם כמהות. זה כל כך טבעי עבורי לברוח מהרגע, לעסוק בהפקתו במקום בחוויתו, לדאוג מאי הצלחתו ולתכנן את הרגע הבא... וזה משו שכן הייתי רוצה לשנות בעצמי.
היום אחרי הצהריים, בעודה מסדרת את בגדיה בארון, אמרתי לתהום שאני לא רוצה לחוות שוב את הכאב והבלאגן שבפרידה ממנה, בניתוק ממנה. ושהפעם, רק המוות יפריד בינינו. רק שלא בטוח שזה יהיה מוות טבעי. (שלה) .
(( :
(ממשיך לחייך)
לפני 17 שנים. 16 בינואר 2007 בשעה 22:44
