שתיתי המון אתמול. כשהגענו לגנון כבר הייתי די שתוי, ושם פשוט התחרעתי על קוורבו גולד, שוט אחרי שוט. גם הצליפו בי מלא, רועי ואדריאן וריפר ותהום, וידידתי הקינקית החוץ קהילתית, והצלפתי גם אני בכולם ובמיוחד במיצי לכבוד יום הולדתה... וגם פה- שוט אחרי שוט...
ולקראת הסוף, כשעמוס ישב על הבר עם אשתו לעתיד היפהפייה, זה פשוט היה כל כך עצוב, ובכיתי את כל מה ששתיתי.. ולא יכולתי להפסיק לבכות. העצב נובע מהפרידה ממישו שהיה לי דמות אב, ומהוויה של מקום שהיה לי כבית. אני באמת מקווה שהמקום ישמור על צביונו ושהשינויים יהיו לטובה.
אמילי וF היו נחמדים אתמול, והשיחה עם אמילי ובמיוחד המבט בעיניה הרגיעו את חששותיי במעט... ימים יגידו. אני מתכוון להמשיך לבוא.
פרינסס אליס הלכה לקראת שש, והלכנו לישון. קמתי לקראת הצהריים עם הנגאובר מטורף, כאב ראש עוצמתי ופה עשוי מעץ. לקחתי אדוויל והמשכתי לישון, עד ארבע. הייתי חייב את זה לגוף ולנפש, להחזיר קצת מן ההלוואות שאני לוקח ממערכת העצבים שלי כל הזמן. עכשיו אני מרגיש כמו פרזיט... בליין נהנתן ועצל. אבל בי נשבעתי שהיום אני אעבוד ברצינות, אחרי שכל השבוע עבדתי ברבע קיבולת. לא מהיעדר השראה, אלא מהיעדר זין ועייפות כרונית.
רציתי לומר עוד משו אחד. שאני אוהב את תהום. יש לה כאבים לאחרונה, וזה מקשה לה מאוד על הקיום. ובכל זאת היא עושה הרבה, למען עצמה ולמעני גם, ותומכת בי, ונמצאת איתי גם כשעצוב ומדכא. ואתמול למשל, היא היתה מקסימה ומפרגנת בגנון, ומחבקת ועוטפת כשבכיתי. היא יודעת לתת את המרחב, והיא שותפה נהדרת, לכל מה שקורה.
וזהו, החיים צריכים להימשך, ואני צריך ללכת לעבוד.
לפני 17 שנים. 31 בינואר 2007 בשעה 15:09
