לחיות לחיות לחיות!
אתמול בלילה הייתה לי שוב ההזייה שיש לי מילדות, כאשר אני עוצם את העיניים, ונדמה שהחושך נמצא 'קרוב יותר'. כאילו החושך הופך להיות אני. הפעם הראשונה שאני זוכר שהרגשתי ככה היתה כשברחתי מהבית פעם, בגיל 8 או משו, ואבא שלי ואחותי יצאו לחפש אותי, בכעס. התחבאתי באיזו חצר... הכרתי את כל הסימטאות בשכונה.
אתמול גם היה סשן נחמד בשעות הצהריים. תהום גזרה חור בתחתונים כדי שהזין יהיה בחוץ, הצליפה והתעללה בפטמות, וייסדה כוס שפיך חדשה. דיברנו על חגורת צניעות, בשבילי.
עבדתי יפה השבוע, וגם ישנתי מספיק. אני מתחיל להרגיש, לפרקים, תחושות מדגדגות של יצר ויצירה, תחושות של אביב, של התחדשות, של מוטיבציה. הקיום ה'רגיל' שלי הוא תובעני ודורש אנרגיות רבות, אבל בשום פנים ואופן לא מספיק לי... אני תמיד שואף לאקסטרה מאמץ, אקסטרה הגשמה, אקסטרה כיף.
ובא לי לחיות, בא לי להרגיש, בא לי לעבוד קשה וחזק בכל הגזרות, ולקטוף את כל הפירות המתוקים והעסיסיים. עוד קצת, עוד קצת מנוחה והישרדות בקור הזה, ואני אהיה כמו חדש. זו מחשבה שעברה לי אתמול... לפתוח דף חדש. הלוואי ויכולתי. להתנקות לגמרי, לשכוח הכל, להיטהר מכל הבלאגן. אבל יש כל כך הרבה טוב בתמהיל המבולגן הזה, ואני מחוייב לכל כך הרבה כבר, כך שדף חדש לגמרי זו לא ממש אופציה.
לפני 17 שנים. 8 בפברואר 2007 בשעה 10:07