מתחת לפרווה

איזה סופ"ש חרא.

זה התחיל ביום חמישי בצהריים, כאשר אמי התקשרה ונזפה בי שהתקשרתי לתאם איתה את המפגש בחמישי בבוקר ולא ברביעי בערב כפי שהיא רצתה. זה משו שקורה מדי שבוע, באותו יום, באותה שעה, אני מגיע לרחובות לאסוף את קופיקו, היא אוספת אותי מהתחנה, אנחנו נוסעים להביא אותו מהמועדונית, ואז נוסעים אליה. משום מה היא רוצה לתאם את זה כל פעם מחדש, וכאמור, יום קודם. אז היא התחילה לנזוף ולהגיד שזה 'נסיון לבדיקת גבולות' מצדי. בדר"כ אני משתדל לא לענות לה ולעבור את השיחה במינימום נזק, אבל הפעם התפרצתי ועניתי לה שאני יכול להגיד באותה מידה שזה משחק שליטה מצדה.

כשאספתי את קופיקו הוא אמר בעיניים נוצצות שהוא החליט איזו מתנה הוא רוצה לכבוד התעודה, ושהוא רוצה שנלך לקניון עכשיו ונקנה לו אותה. לא היה לי מספיק כסף עלי, ובכל מקרה זה לא התאים בתכניות, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה, והתחיל לבכות, לצרוח, להתחנן, לצעוק, ולילל, שהוא רוצה את הקלפים, ושהבטחתי (למרות שממש לא הבטחתי) ולא היה מוכן לשמוע כלום. בינתיים גם היא התחילה לצרוח, שהוא יפסיק לצרוח ושזה משגע לה את המוח, ושתיכף היא תסלק את שנינו. בסופו של דבר, אחרי שעה של בכי וצרחות הצלחתי להרגיע אותו קצת, הצחקתי אותו, נשארתי רגוע, שיכנעתי אותו (לא בקלות) שאקריא לו עוד מתוך 'מסביב לעולם בשמונים יום', ואז החזרתי אותו לבית אמו. הגעתי לתל אביב מרוקן מכל אנרגיה, עם כאב פיזי בכל הגוף, ותחושה נוראית. זחלתי למיטה לאחר שעודדתי את תהום ללכת למסיבה של אושה בגפה. לא הייתי מסוגל.

ביום שישי נסענו להביא אותו מבית הספר. תהום נסעה לבית הוריה, ואנחנו עשינו טיול מרחובות לנס ציונה דרך השדות ומה שנשאר מהפרדסים. קופיקו היה יחסית משתף פעולה, אבל עדיין אגרסיבי מאוד, לא איכפתי, וחסר סבלנות. כשהגענו לתל אביב, יחד עם אחותה של תהום, הוא מצא לפתע שטר של 100 שקל, לטענתו בזמן שהוריד את הזבל. מקווה שהוא לא גנב אותם מאיפשהו. לאורך רוב הסופ"ש הוא היה ממש לא נחמד, ואני הייתי כבר עמוק במרה שחורה. אמא שלו התקשרה בערב וסיפרה שהמחנכת התקשרה אליה וסיפרה שהיו מכות בבית הספר, בהשתתפותו. הוא לא רצה לספר לי במה מדובר, למרות שניסיתי לדובב אותו מאוד ברוגע ובפתיחות. באמת קלטתי עליו אלימות כבושה, וניסיתי להסביר לאמא שלו שמה שחשוב זה למה יש בו כזו אלימות, ולא למה המורים 'שמים עליו תווית' כטענתה, ושזה לא קשור להשפעה רעה של משחקים שהוא משחק בפלייסטיישן, הצעתי לו שנחפש לו חוג מכות, שבו יוכל לפרוק את האלימות בצורה לגיטימית. בהתחלה הוא סירב, אבל בהמשך הוא נפתח לרעיון.

שבת עברה לא בנעימים. הלכנו לטייל על מצוקי הכורכר של חוף פלמחים, הוא צעק ומירר כל הדרך כי לא רציתי להגיד לו לאן הולכים (רציתי שתהיה הפתעה), כשהגענו הוא דווקא התלהב, אבל אז היה חסר סבלנות, ושוב התלהב, ואז לא רצה ללכת. הוא פשוט היה מעצבן, בוטה, חצוף, לא משתף פעולה, זחוח, עקשן, קולני. אני בטוח שמשו מפריע לו, משו יושב עליו, אבל הוא לא מוכן לשתף ולספר לי, ומה אני אמור לעשות?

ישנתי לאורך רוב המוצ"ש, קצת מלפני שאמי באה לאסוף אותו, ועד ארבע בבוקר של יום א'. תהום מצוננת, המסכנה, ונוחרת מאוד מאוד חזק, שלא כהרגלה. אני מתקשה לישון איתה, כבר יומיים, אפילו שאני ישן עם אטמי אזניים. אני מתעורר כל פעם שהיא מתחילה לנחור. כך שגם לא ישנתי כמו שצריך לאורך הסופ"ש. כשכן ישנתי רדפו אותי חלומות רעים. כבר כמה לילות רודפים אותי סיוטים על חופשה משפחתית עם המשפחה הגרעינית שלי, באילת. אילת תמיד מגיעה אלי בחלומות, וכשההורים שלי מופיעים בהם זה אף פעם לא חלומות טובים. הסיוט הזה חוזר לי כבר כמה ימים בעקביות, בצורות שונות, ואני מנסה להבין מה התת מודע שלי מנסה לומר לי.

זו תקופה לא טובה, וכשהיה נדמה שמשו מתחיל להשתפר נחת עלי הסופ"ש הזה. אני אוכל שוקולד כמו בהמה, כפיצוי רגשי, מה שגורם לי להרגיש עוד יותר רע. אני ישן אבל יש לי סיוטים, כואב לי כל הגוף, אני מודאג ומוטרד, ולא בא לי כלום, חוץ מאולי למות.