לפני שנה בזמן הזה שתיתי בקבוק קוורבו ותוך כדי כתבתי עשרה פוסטים שכותרתם 'ליל פורים מסריח' או משו 1-10, ואז הלכתי לגנון לבושה כדנה (לא מחופשת, זו לא תחפושת) . הייתי אז פרוד מתהום, והשגעת שלטה.
הלילה אני שותה קוורבו, והולך לגנון, עם אותם בגדים עם קצת שידרוגים. פאה חדשה. ועם תהום. מסורת זה חשוב.
אני מרגיש פחות שיך לאחרונה, פחות מעורב. פחות מתעניין. כאן בכלוב הכוונה, בקהילה. כנראה שהיכיתי בנקודה הזו, שכמעט כולם מגיעים אליה בשלב כזה או אחר. היו רגעים כאלו בעבר, שכתבתי פחות, שהתרחקתי. תמיד מצאתי את הדרך חזרה, חזק יותר, טעון יותר, שלם יותר. הפעם זה קצת אחרת, כי אני מרגיש שאת החזרה אני צריך לעשות קודם במקום אחר. באולפן. via יצירה. אמיתית.
לא שמה שאני עושה פה זו לא יצירה, אבל אני קודם מוסיקאי ורק אחר כך פובליציסט.
לא יודע למה המחשבות האלו מופיעות דווקא עכשיו, בבואי לכתוב פוסט פורים מסיבתי. תיכף אני הולך להתארגן ולהתלבש, ולהיות מהממת. ואני שותה כדי לכבות את המחשבות, המעצורים, האקאונטאביליטי. אני רוצה לחגוג, אני רוצה להתפרע, אני רוצה להרגיש חופשי. אני רוצה לצרף עוד זיכרון לשרשרת פניני הזיכרון המפוארת שלי, שמתחילה להידמות לאבנים על קבר, אבל לא לאורך זמן.
הזדיינו היום, והתקשורת בכלל והמינית בפרט מתפתחת. הקרח נמס. יש דוד חדש וכפול בגודלו. תהום מתחפשת לפיראטית. אנחנו כבר שנה וארבע ביחד, (כולל פרידות, מלחמות, ופעולות איבה) ולא במקרה.
אני הולך להחליף דיסק, לנקז לתוכי עוד כ 200 מיליליטר טקילה (בנוסף ל200 שכבר עושים את שלהם), ויאללה, לגנון.... מעניין מה יהיה.
לפני 17 שנים. 2 במרץ 2007 בשעה 21:56
