את השיר הזה כתבה הזמרת גבריאלה פאביאנה עלי לפני 13 שנה, כשהייתי בן 16...
נזכרתי בו בעודי מחכה למונית שרות וחשבתי כמה מעט השתנה מאז...
בעיניים מורעבות עד אימה
נוצצות באובססיה מתפרצת
על כל מטומטמת עם גוון כחול בעינים
שעושה סטייל עדינה ונשית
אך בעצם יש לה אוסף בובות בבית
וכמה לבבות שבורים בצנצנת
וכשקר לך בעצמות כמו במוות
אתה שולח יד מתוחה חזק
עד שהיא מכחילה
אל אותה המטומטמת
ואז שוב קר לך
ואתה מתכווץ לך
בפינה של הבית שאין לך
ואתה בוכה דמעות ששורפות לך את הפנים
אבל לא מחממות
אז אתה ממשיך לירוק אהבה
על כל גוף חם לידך
ועל כל מטומטמת עם גוון כחול בעיניים
שעושה סטייל עדינה ונשית
אך בעצם, מה זה משנה מה יש לה בבית
היא לא מכניסה אותך אליו
וכשקר לך בעצמות כמו במוות
אתה שולח יד מתוחה חזק
עד שהיא מכחילה
אל אותה המטומטמת
ואז שוב קר לך
ואתה מתכווץ לך
בפינה של הבית שאין לך
ואתה בוכה דמעות ששורפות לך את הפנים
אבל לא מחממות
הן אף פעם לא מחממות...
לפני 19 שנים. 7 ביוני 2005 בשעה 6:22
