בלילה חלמתי ששוטרים באים לעצור אותי, וגם על זונות, ועל קפה. כל כך הרבה הרפתקאות ורדיפות בלילה, לא פלא שקמתי עייף, ועם תחושת רדיפה. עדיין, בין רביצה נינוחה ומדושנת לבין תנועה מתמדת לעבר מטרות אני מעדיף את האופציה השניה, עם כל האנרגיות שהיא שואבת, והדרך היחידה לייצר יותר אנרגיה היא להוציא יותר אנרגיה. כמו ששינה לא מביאה אף פעם מנוחה, כמו שאכילה מרובה לא מביאה שובע אלא רק מכינה את הרעב הבא.
אני לא זוכר מתי התחיל לי תסביך הסופרמן. יכול להיות שקיבלתי את זה מלידה, בהיותי בן להורים נכים שהגיעו להשגים אקדמים מרשימים. נדמה שקיבלתי את שניהם, גם את החטירה להישגים, וגם את הנכות.
קצינת המבחן שלי לשעבר היתה אומרת לי : 'אתה התחלת ממינוס, והמינוס הזה ממשיך לרדוף אותך'. וול, יש לי מה להוכיח לעצמי. גדלתי כילד חריג ודחוי, כמתבגר מתוסבך ומרדן, וכבחור צעיר כלוא בנישואי בוסר ובאבהות. ללא תמיכה הורית, בלי רשת חברתית או מסגרת, ולמדתי להיות גם הגידולים וגם הגנן. וכמו כל הצמחים שצומחים בתנאים קשים, יצאתי קצת עקום, קצת מוזר, קצת שפוף, אבל חזק וקשוח.
רק אנרגיה אני מבקש. דשן. מים. שמש. את הפירות המתוקים אצמיח בעצמי.
לפני 17 שנים. 27 באפריל 2007 בשעה 7:53
