יום העצמאות מאז ומעולם מעורר בי רגשות שליליים. הקולניות, ההמוניות, הזיקפה הלאומית על ויאגרה והפטריוטיזם המעושה. איך אפשר שלא לסלוד מחג שסממניו הם מוסיקה המונית ורועשת בסאונד רע, השפרצת קצף, וצליית בשר בפרהסייה על ידי ישראלים גאים בגופיות, תחת כל עץ רענן ובריכוז של משפחה למטר רבוע.
יום העצמאות הזה לא היה שונה, ובחוץ יש מסיבת רחוב נוספת, הפעם עם מוסיקה ג'אמאיקנית.
בבוקר השתתפתי עם קופיקו במסע האופניים. 15 קילומטר סביב רחובות, כאשר אני על אופניים גרועות שהושאלו לי לצורך העניין על ידי סבא שלו מצד האם. הן היו נמוכות, עם בלמים קשים ביותר ולא אפקטיבים, ומושב נוקשה וקטן. כואב לי התחת, וסביר להניח שיכאב יותר מחר. התחלת המסע היתה פארסה מביכה, כאשר הניידת שהיתה אמורה להוביל נסעה בקצב הליכה, מה שגרם להמולה נוראית ולדחק ולכל רוכבי האופניים ואני ביניהם להיתקל זה בזה. אחרי כמה דקות כמה ילדים אנרכיסטים אמיצים פשוט עקפו את המשטרה בפרץ אינדיבידואליזם, ושעטו קדימה. מיהרתי אחריהם, ולשמחתי ראיתי את קופיקו אחרי...
לא היה מאוד קשה, וסיימתי את המסע שביעי, מתוך כ300 משתתפים, וקופיקו הגיע כמה דקות אחר כך. אם הייתי על האופניים שלי סביר להניח שהייתי מסיים ראשון. כל פעם שהיתה עליה התקדמתי... בזמן שכולם האטו ודשדשו דיוושתי במרץ עד סוף העליה. אחר כך תהום אספה אותי, ואת שעות הצהריים בילינו בעל האש בבית הורייה. דווקא לא היה נורא.
עכשיו תהום הלכה לעבודה, ושוב אני לבד. הספקנו עוד להזדיין בקצרה, אבל באמת שכבר הרבה זמן לא היה לנו זמן ממושך ורציף ביחד. אולי בסופ"ש. בינתיים אני מנסה לשמוע קול ידידותי איפשהו, לא כל כך בהצלחה, ותוהה אם לקפוץ לגנון בגפי בלילה, ותוהה גם איך להעביר את השעות הקרובות. זה לא שאין לי עבודה ומטלות, אבל הנפש מבקשת קצת מרגוע.... ואני יותר מדי סוער בשביל סתם לשבת ולא לעשות כלום.
לפני 17 שנים. 24 באפריל 2007 בשעה 17:42
