כשקופיקו נולד עשיתי החלטה אסטרטגית לא להכות אותו לעולם, ובינתיים עמדתי בה, גם כשהוא הטריף אותי ברמות הגבוהות והעמוקות ביותר. אבל הבוקר אני יותר מחובר לפתגם הידוע 'חוסך שבטו שונא בנו'. כבר כמה ימים הוא מתנהג בצורה הכי מעצבנת, קולנית, אגוצנטרית, בלתי מתחשבת ומגעילה שאפשר להעלות על הדעת. אני מעיר ומעיר, וצועק וגוער, ובין לבין מנסה גם בטוב, וממשיך להעניק לו עוד ועוד, ופאק, ההתנהגות רק מחמירה, והדבר הכי מעצבן שנראה בודאות שזה בכלל לא מטריד אותו.
אתמול בלילה הלכנו לכיכר רבין, ואז לרחבה של המשכן לאמנויות הבמה, לראות את יובל המבולבל, וזיקוקים, ולקנות לו ספריי. השוטרים מנעו כניסת מוכרי ספריי למתחם, והסתובבנו מסביב לכיכר בחיפוש אחר הספריי הנכסף. לאחר שנקנה, הברחתי אותו פנימה בעורמה בתיק שלי. הקופיף היה משולהב, חסר סבלנות, ומעצבן. עשר דקות לפני מטח הזיקוקים הגדול הוא התעקש שהוא עייף ורוצה ללכת. כשחזרנו לקראת 23 כבר התחילה מסיבת הרחוב הקולנית וההמונית מתחת לבית.
השכבתי אותו לישון עם סיפור, וכיוונתי שעון להבוקר בשש וחצי, היות והסכמתי לבוא איתו למסע האופניים בן 15 הקילומטר הבוקר. המסיבה המשיכה לדפוק במוח עם טראנסים (אין לי מושג איך העירייה מרשה, זה מוסיקה זוועתית בווליום של הופעה חיה, במרכזה של שכונה צפופה. הם ניגנו לאורך הלילה וממשיכים לנגן עכשיו. הרעש בלתי נסבל, ממש כמו עינוי שבויים) .
בכל מקרה, איכשהו הצלחנו להירדם על הספה הלא נוחה, והיה לי חלום שאנחנו נוסעים שלושתינו באוטו כשתהום חולה, והאוטו צפוף, ויש עוד אלמנטים של חירום, והוא איכשהו מפריע למהלך הנסיעה ומעצבן, לא זוכר בדיוק. פקחתי עיני וראיתי אותו עומד מולי ואומר לי שעוד חצי שעה צריך לקום. ביקשתי ממנו לבדוק מה השעה, הוא הלך וחזר עם תשובה לא ברורה, ואז הלך שוב והביא את השעון המעורר איתו. השעה היתה שש. המוסיקה טחנה בחוץ במלוא עוזה. אמרתי לו שיש עוד חצי שעה, ניסתי לעצום את עיני ולחזור לישון חרף ההפרעות, ואז לפתע היכה בי אור חזק ורעש לא מזוהה. השרץ הדליק את הטיוי במטרה לשחק בפלייסטיישן, במרחק של פחות ממטר מהעיניים שלי !
קמתי בטירוף. כיביתי את הטיוי בעוד הוא אומר בטון נעלב 'מה, אני מנמיך...' וצרחתי עליו. כבר התעוררתי ולא יכולתי לחזור לישון, במיוחד לאור המסיבה שהמשיכה לנסר בחוץ, והאדרנלין שמילא אותי כתוצאה מהצרחות. העברתי את תהום לחדר השינה במקומו, התחלתי לסדר את הבית והחרמתי לו את הפלייסטיישן, ואני גם לא מתכוון לתת לו להשתמש במחשב. נו מור מיסטר נייס גיי.
אין לי מושג למה הוא מתנהג ככה, כאילו אינו רואה איש מלבדו, לא מעריך בשיט את המאמצים שאני עושה בשבילו, לא מקבל בשלווה שום תשובה חוץ מ'כן'. מתנהג בצורה הכי מפונקת ומסריחה שאפשר להעלות על הדעת. אני מתפלל לאלוהים שתיתן לי את הכוח להיות חזק ולא פשוט להעיף לו אגרוף.
ועכשיו עוד מעט צריך לצאת למסע אופניים, שלא היה לב לבטל לו, למרות שבהחלט מגיע לו שאבטל.
בין כל הזמן איתו והנסיעות, לבין העובדה שתהום כמעט לא כאן וגם כשכן היא עייפה ונידית בעצמה, ולא תמיד יודעת להפריד בין משחק למציאות, ונדמה שעכשיו נתקעה באיזו פוזה פמדומית לא מחוברת למציאות, לבין הלחץ בעבודה, וחזרות השירה והכושר, והלחץ הכלכלי, ו-וול, אני מרגיש מאוד לבד, וזה פשוט יותר מדי.
לפני 17 שנים. 24 באפריל 2007 בשעה 4:03
