מתחת לפרווה

בונה, אני בקושי זז. אולי בגלל הסשן בחמישי בלילה, אבל יותר סביר להניח בגלל הכדורגל בחמישי עם הילדים, שרירי הרגליים שלי מכווצים ומאובנים, וממש קשה להתהלך ולזוז. התכווציות שרירים זה אמנם 'כאב טוב', ומהווה חלק מתהליך הדיקניידלעכיזציה שלי, וכבר רזיתי שני קילו, אבל זה ממש קשה לפסק את הרגליים אפילו קצת, ולקום מישיבה או שכיבה זה סוג של מבצע.

אתמול דיוושתי יחד עם קופיקו, כל אחד על אופניו, לחינאווי ביפו וצדנו חיות מתות. לפנות ערב במרפסת הכנתי את המזבח. הבהרתי לילדים (קופיקו ותהום) שהבשר הוא שלי ורק שלי, ואם הם יתנהגו יפה אני עשוי לזרוק להם קצת. "אבא בטראומה בגלל שאכלתי לו את צלעות הכבש פעם שעברה" הטעים הקופיף, ואני התייחדתי עם הבשר במרפסת, בזמן שתהום הכינה סלט ושיפודי ירקות וקופיקו המשיך להסתבך עם שוטרים ולפוצץ דברים בGTA החדש בפלייסטיישן.

קילו כנפיים במרינדת צ'ילי מתוק וסויה, כמעט קילו של צלעות כבש שהושרו בבירה, ושלושה אנטריקוטים, 350 גרם כל אחד, שמנמנים וחסונים... האסטרטגיה היתה שהילדים יתמלאו מהכנפיים, יתפוצצו מהצלעות, יקנחו בשיפודי הירקות, וישאירו את האנטריקוט לטיפולי (:
יצא מההההה-עולה ומווווו-צלח ביותר, אכלתי בשלווה במרפסת הרחק מהמולת הילדים המעצבנים, בעודי צולה את הבשר, ואת הסטיק טרפתי כמו מלך, ישוב על סטול והצלחת מונחת על סטול אחר, ולעיני היום ההולך ונמוג בצבעי שקיעה מטריפים...

קופיקו רוצה שאשתתף איתו במסע אופניים ברחובות, לכבוד יום העצמאות. 15 קילומטר היקפיים בשכונותיה הנפלאות (not) של העיר. הוא שואל אותי כל רבע שעה אם חשבתי על זה ומה החלטתי.
כנראה שכך אחזור לפורמה, על ידי כניעה לגחמותיו של הדום הקטן...