סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מתחת לפרווה

הותיק המדדה מהאינקוויזיציה של חנות התקליטים.
מכוון להדוף את השחצנות בזוהמתם החולנית של גברים עם ליהוגי אמצע החיים מהתקופה המאוחרת שלי.
(ג׳יימס מרפי)
לפני 17 שנים. 9 במאי 2007 בשעה 10:00

אוף, כמה שאני שונא את האספקטים העיסקיים של המקצוע...

ארז נץ, שהיה המורה שלי לגיטרה חשמלית (ואחד הגיטריסטים הישראלים הטובים ביותר אי פעם) הסביר את זה לאוזניי הבתוליות בגיל חמש עשרה. "קוראים לזה שואוביזנס", הוא אמר, "יש את החלק של השואו, ויש את החלק של הביזנס, והם שלובים זה בזה " .

כמה כיף יכול היה להיות, להתעסק רק בשואו, רק באמנות, רק ביצירה. כמו בהוליווד, להיות רוקר פרוע וחופשי מדאגות, ושהאייג'נט היהודי שלי כבר ידאג לכל השאר... אבל כאן בארצנו הדלוחה והקטנטונת, כמעט אף אחד לא נמצא במעמד כזה, ומי שכן, למעשה עובד בשביל אלו שמנהלים אותו. העוגה לא מספיק גדולה כדי לחיות כמו סטאר... בישראל אין כוכבים, יש רק כוכבנים, ואפילו נינט רושמת במכולת.

עד לפני כמה שנים עוד השקעתי את מאמצי במציאת חברת תקליטים שתאמץ אותי, אמרגן, לייבל, מישו.... כל הפניות שלי נדחו כמעט על הסף, עד שהחלטתי שאני לא מחכה יותר לאיש, ושאם צביקה פיק יכול לנהל את עצמו, גמני יכול. אפילו את הנהלת החשבונות אני עושה בעצמי, אחרי שרואי החשבון שהיו לי עשו לי יותר בלאגן מתועלת, ובתיקון הבלאגן שהם עשו למדתי כבר איך לעשות את זה בעצמי. אז חוץ מעיבודים, הפקה מוסיקלית, הקלטות, כתיבה הלחנה והופעה, אני עוסק גם בשיווק, ובניהול, ובגביה, ובהנהח"ש, וביח"צ.

ואני פאקינג שונא את זה. אני קם בבוקר אפוף במחשבות ורגשות, וצריך לנהל שיחות אסרטיביות עם כל מיני גורמים, ולסנכרן בין אלף פרטים, ואם יש משו שקשה לי זה 'להיות ביזנסמן' , להיות קשוח, להתמקח, להתווכח. אני מזל מאזניים, אני שונא עימותים, ומעדיף לצאת פרייאר מאשר להתלכלך. אבל עם השנים הולכת ומתפתחת בי ההכרה שאני חייב to wise up, ולהתחיל לאהוב גם את הדברים האלה, אחרת לנצח אדשדש. רק אתמול החשמל היה על סף ניתוק והייתי צריך לעשות כמה פעולות מהירות בשביל שלא ינותק. אני חייב למצוא דרך להתגבר על ההתנגדות הפנימית הזו שאני מרגיש כל פעם שיש לי מטלה פרוצדורלית לעשות, במיוחד אם מדובר בשיחה שצפוי להיות בה עימות, או צורך להתגבר על מכשולים.

והאירוניה היא, שאני דווקא די טוב בזה.... לבסוף, כשאני מתגבר על עצמי, אני כמעט תמיד משיג את מה שרציתי, והעולם לא נופל, ואני ממשיך להתקיים, ואפילו גאה בעצמי על זה שהצלחתי, ואפילו לא מפסיקים לאהוב אותי. ועדיין, זה כל פעם קשה מחדש. ויש לי הרגשה שהפחד הזה נובע ממקומות עמוקים, ולא מעצלנות או סטלנות.

זיקית היפה כתבה דברי טעם אתמול באחד השרשורים... הייתי מצטט את זה כאן, אבל לא יודע, אולי זה לא לעניין... הנה, שוב המקום הילדי המפוחד הזה.

טוב, הנה לינק:
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=19168&postdays=0&postorder=asc&start=20

Toxic Princess - אני מכירה את זה ממש טוב, אני בעצמי כאילו פוחדת להתעמת או לריב או לפעמים אפילו לעמוד על שלי או להלחם על משהו שאני רוצה, הרבה פעמים מעדיפה כבר להפסיד רק כדי להמנע מעימותים מיותרים.
אולי זה מעצלנות אצלי, אבל אני יודעת שכמו שכתבת- כשאני מצליחה לעמוד על שלי וכן "לנצח" אז זה מאוד כיף ומעניק תחושת גאווה.
לא יודעת מה להגיד לך, חוץ מזה שהעימותים האלה חייבים להיעשות, אחרת באמת נישאר לדשדש במים הרדודים עם הפיפי של הילדים.

זוכר? חוק הג'ונגל- רק החזק מנצח.

}{
לפני 17 שנים
Lady L - למה המקום הילדי הזה חייב להיות תמיד מפוחד? זה משהו שלא ממש נהיר לי
לפני 17 שנים
אושה{אוש} - כל כך מסכימה עם מה שזיקית כתבה.
ולך אין לי כל כך מה לכתוב כי ברור לך שאין ברירה אלא
אולי תתנחם בזה שהחלק הארי של עבודתך הוא משהו שאתה נהנה ממנו בניגוד להרבה אנשים שלא נהנים משום אספקט.
לפני 17 שנים
זיקית - תודה על המחמאה מותק.
לפני 17 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י