שתיתי אתמול המון. גם בבית, וגם בגנון.
כל הלחץ והעצבים השתוללו בי והנפש געשה.
כשבאתי ללכת בשלוש ומשו תהום אמרה שהיא רוצה להישאר עם האופנוען לבד ושלחה אותי לדרכי.
חזרתי הביתה והגבתי בשרשור ההוא. אני באמת משתדל לא לקחת את עצמי ברצינות מדי, ולהיות יותר שכלתני בפעילות ובתגובות שלי. אבל אף פעם לא פעלתי לפי מה יחשבו עלי, אף פעם לא רציתי להשתנות או לסתום את הפה בשביל שיאהבו אותי, וגם תמיד הייתי חריג ומעורר מחלוקת. אני לא רואה שום סיבה להפסיק עכשיו. אז לקחתי בחשבון שאני עשוי להגיד דברים שאצטער עליהם אחר כך, אבל מהם חיים ללא צער. ותמיד יש סיכוי גם שאני לא אצטער.
כך או אחרת תהום חזרה בארבע וחצי, במונית, כי לאופנוען לא היתה קסדה נוספת בשבילה.
דיברנו קצת, היא קראה מה שכתבתי בשרשור והסכימה איתי. ואז משכתי בשערה הבלונדיני, זרקתי אותה על הרצפה, הפכתי אותה, הרמתי את החצאית, ונתתי לה ספנקים חזקים מאוד, עד שהתחת היה אדום לגמרי. "נכון שמגיע לך מור?" היא הנהנה בהסכמה. "של מי את מור? למי את שייכת?" בהתחלה התשובה היתה "שלך" ואחרי עוד מכות הפכה ל"שלך, דן" ואחרי עוד צביטות וסטירות חזקות ונשיכות שביטאו את הכאב שהיא גורמת לי, ובכלל את הלחץ שאני נתון בו, התשובה השתנתה ל"שלך, מאסטר" . כבר חודשים ארוכים היא לא קראה לי ככה, וזו היתה הפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שהיא באמת נתנה לי לשלוט בה. בתקופה האחרונה היא היתה או מתבכיינת או עוצרת או פשוט מתגלגלת מצחוק כל פעם שהייתי מתחיל להכאיב לה. סחבתי אותה למיטה, ולהפתעתה הסברתי לה באסרטיביות שאין לטעות בה, שאני עומד לזיין אותה בתחת עם הדילדו הכחול, ושלא מעניין אותי מה היא חושבת, וכך אכן עשיתי.
אחר כך ירדתי לה והגמרתי אותה, ואז הרבצתי לה עוד, זיינתי אותה קצת, ונרדמנו חבוקים כאשר אני עוד עליה. השעה היתה כבר אחרי שש בבוקר והיה אור מלא בחוץ. הבוקר היא כולה מלאה בסימנים כחולים וסגולים מהנשיכות, ונראית מחוייכת ורגועה יותר.
וואו, יש לי עוד המון מה להגיד.
טוב, נדבר על זה אחר כך.
לפני 17 שנים. 16 במאי 2007 בשעה 11:32
