מתחת לפרווה

שהייה במיטה לא מביאה לרגיעה.

הבטחתי לעצמי יום חופש היום, עד העבודה בלילה, אבל מלבד הזיות מיניות לא ברורות ולא ברות מימוש לא התעוררתי עם דבר. בעצם, גם עם עצבנות, סוג של דחייה, סוג של כאב.

בזוגיות מתמשכת אחד המוקשים הוא פגיעה ברצף הנתינה והקבלה. במצב תקין התמסורת רציפה, כל צד בא על סיפוקו ולפיכך קל לו להעניק לצד השני, מה גם שבתחילת הקשר יש מוטיבציה לשאת חן ככל האפשר, ולכבוש עוד ועוד מלבו של הצד השני. המוקש מופיע בשלבים מאוחרים יותר בקשר, כאשר בני הזוג שוקעים בענייני דיומא, ונדרשים לשרוד תקופות מאתגרות בהן צריך לתמוך גם בלי סיפוק. אז, הרצף נשבר, והספירה מתבלבלת. בטרם זמן רב חולף, מרגישים שני הצדדים שהם נותנים יותר משהם מקבלים, ושהרבה זמן הם לא סופקו כהלכה, מה שבדרך כלל גם נכון.

הבעיה היא שהואיל ושני הצדדים מרוקנים, (empty, לא העדה. אם זו העדה אז זו בעיה נפרדת כבר (; ) אין לאף אחד מהם את האנרגיה להעניק לצד השני, מה שיתחיל את הרצף מחדש, לאחר שהצד השני יבוא על סיפוקו. אפשר לנסות, בצורה שכלתנית, בוגרת, אבל הבעיה היא שקשה מאוד לזייף דברים כאלו, ואם מנסים להטיס מטוס סילון עם מעט דלק, וול, הוא מתרסק די מהר אחרי ההמראה, ואז המצב נהיה גרוע יותר כי נוסף מימד של יאוש, של 'ניסינו וזה לא עבד'.

מה הפיתרון? לא יודע. אספר לכם כשאמצא אחד.

הואיל ואני מאמין שאין בכלל עולם חיצון, רק עולם פנימי, אני נוטה למצוא בי את האשם לגל העכור הזה שעובר עלי בעשרת הימים האחרונים. עולם כמנהגו נוהג הרי, וזו רק הרגישות הגבוהה שלי כרגע שגורמת לזה שאשים זין. דאת איי וויל גיב א פאק. אם יוצא לי כבר לומר את שעל לבי, למרות שלרוב אף אחד לא רוצה לשמוע, אז מתווכחים איתי, מנסים להפנות את החץ, לנטרל אותי, או בהומור, או בהסתגרות, או בהתלעמות והכחשה. ואז, גם אם אחרי זה לוקחים את דברי וחושבים עליהם ומגיעים למסקנה ש, וואלה... אני עדיין נשאר עם הגיפ'ה.

אה, יש עוד טריק פופולארי לאחרונה, של להגיד שבעצם *אני* הוא זה שסגור מחשבתית, עם כל העלק-פתיחות שלי והאלג'ד-מחשבה עצמאית. מעולם לא טענתי שאני האורקל מדלפי, או ישו, או אלוהים. אני לא מתיימר להציג עמדה מאוזנת, או את האמת המוחלטת. אני מבטא את האמת הספציפית שלי, על תסביכי, הפרעות אישיותי, נסיון החיים *שלי*, והמסקנות שהגעתי אליהן מצפייה ולמידה של בני האדם במשך שלושה עשורים וקצת. מה שכן, הואיל ואמור להיות ברור לכולם מי אני ומה אני, והיות שקרה כבר פעמיים או שלוש שאנשים מצאו איזשהו טעם בדברים המוזרים שלי... וול, אני לא רואה שום אינטרס ציבורי בלנסות לנטרל אותי. אני לא מצפה שיסכימו איתי, אני לא צריך שיאשרו לי. אבל זה היה נחמד אם לפחות היו מקשיבים לתשובות עד הסוף.

אז כנראה שבכל זאת מוטב לסתום, ולצמצם חזרה את התקשורת לכאן, איפה שאני אומר מה שאני רוצה בלי הפרעות, ומי שרוצה קורא ועושה עם זה מה שהוא רוצה. זה לא ששמעתי משו מועיל ממישו בעשרת הימים האחרונים בכל מקרה.