מתחת לפרווה

אתמול היה עוד יום שבקושי נפגשנו, וכשכן המשכנו את השתיקה הרועמת מהערב הקודם.
השתיקה היא שלי, למעשה. כשניסינו לדבר שמעתי ממנה דברים כל כך צורמים, שרק העמיקו את הפער. כך שמה שנשאר זה לשתוק.

נסענו לגנון בשתיקה, הערב דווקא היה נחמד עם מוסיקה מעולה של טיצ'ר, סשנים יפים על הבמה ומסביב, אנשים נחמדים, אבל אני הייתי מרוקן לגמרי מאנרגיה חיובית. אחרי הסצנה המכוערת שלה מיום שבת, ותוצאותיה ההרסניות, פחדתי במודע לגעת או אפילו לדבר עם מישי אחרת. מי ערב לי שהיא לא פתאום תתפרץ ותעשה עוד סצנה? זה גם כמעט קרה, כשלקראת הסוף דיברתי עם מישי שהיתה בהופעה שלי, מצודדת עד מאוד. "אני מרגישה שהחברה שלך נועצת בי מבטים מפחידים מאחורי הגב" היא לחשה לי, והשיחה הסתיימה.

תהום עצמה דווקא סישנה איזה שני גברים לפחות.

זה מצחיק, אנשים חושבים שיש לנו 'קשר פתוח' או משו, וזה ממש לא נכון. אני לא מזדיין עם אחרות, לא נפגש עם אחרות, לא עושה שום דבר בלעדיה או מאחורי גבה. אחת לכמה חודשים יש איזו שלישיה, לרוב עם גבר נוסף. היא שכבה עם אחרים, אני לא שכבתי עם אחרות. גם כשיש שלישיה עם אישה נוספת זה לא שאני באמת חופשי לייצר איתה אינטראקציה זורמת. מה שכן, בגנון אני 'מורשה' לתת ספנקים ולצבוט פטמות. זה נקרא קשר פתוח? זה נקרא השתוללויות והשתרללויות?

כשחזרנו הביתה דיברנו, והיא עם ה"אתה צודק" וה"אני מצטערת" שלה. הבעיה היא שכמה שאני לא צודק וכמה שהיא מבטיחה לשנות כל מיני דברים הרסניים שהיא עושה בעקביות, במחזוריות, זה תמיד חוזר לאותן נקודות. היא ניסתה ליזום מייק אפ סקס, אמרתי לה שאני בכלל לא שם.

הקיצר, עיקרי הדברים : אני יודע מי אני, מה אני מחפש, מה עושה לי טוב. אני גם לא שומר את זה בסוד, ואם היא לא ידעה את זה לפני שהיא הכירה אותי (והיא ידעה) אז היא בטוח יודעת עכשיו. אני לא הולך להשתנות, ואני גם לא רוצה להשתנות. בחודשים האחרונים, ובפרט מאז שהיא התחילה ללמוד ולעבוד במקביל, מאוד תמכתי בה בכל מה שקשור בלימודים ועבודה, לקחתי על עצמי דברים שהיא נהגה לעשות, ומאוד השתדלתי שלא ליפול עליה. במקביל, פיתחתי קשרים ידידותיים בכלוב, ואת מזערה של הבדידות הפגתי בשיחות בצ'ט עם אותן חברות, ובהודעות, שגלויות לה מתי שהיא רק רוצה לראות. ויתרתי על הרבה דברים שחשובים לי בתקופה הזו, ובעיקר על תשומת לב והשקעה רגשית ממנה, כמו גם על חיי מין וחברה. לא נפגשתי עם אף אחד בלעדיה, לא ביליתי בלעדיה, הייתי נאמן לגמרי וגלוי, השקעתי במוסיקה שלי, וחיכיתי בסבלנות שתיגמר התקופה.

מה שלא תכננתי זה, שהיא בזמן הזה תצבור כעסים, לא תעריך את כל מה שעשיתי, תיקח את הכל במובן מאליו, ותקנא עד אימה בשיחות שלי עם החברות. לא תכננתי שהיא תמנע ממני גם את המפלט הזה, התמים לגמרי, ולא תכננתי שכל פעם שהיא תראה אותי נהנה זה יציק לה בטירוף. חשבתי שהיא תפרגן, חשבתי שהיא תשתדל לפצות, חשבתי שהיא תבין.

אני לא חושב שאני בנאדם קל. אבל, אני כן חושב שאני עקבי, שאפשר לסמוך עלי שאפילו במצבים הקשים אני לא אעשה פעולות הרסניות. אני חושב שאני גלוי וכן, שאני מעניק הרבה מאוד ודווקא בתחומים החשובים, שאני מפרגן, שאני נותן חופש וספייס, ושגם מצבי הרוח הידועים לשמצה שלי הם לא כאלו נוראיים, ובטח שלא בלתי צפויים ורנדומאלים.

אז כן, אני אוהב אותה, אבל אני לא מוכן לחיות חיי אומללות. לא אומללות שלי, ולא שלה. אז אם אני לא מתאים לה, אני מצפה שתסיק את המסקנות ותיקח את האחריות. אבל אני לא עשיתי שום דבר רע, להיפך, ואני לא מרגיש שאני מסוגל עכשיו להתנשק ולהשלים.

מה שכן, אני מאוד חרמן ובודד.