אחרי ששתינו נרגענו ודיברנו היא הציעה שנלך לטיפול זוגי. אמרתי שאני לא פוסל, אבל נראה לי שמוטב שתתחיל בטיפול יחידני, כי היא אומרת שהיא לא ממש יודעת ומבינה למה היא עושה את הדברים שהיא עושה, ושהיא מתכוונת לא׳ ויוצא לה ב׳. היא חיפשה ומצאה דרך מכרה שלה מאמנת זוגיות והתחילה להיפגש איתה פעם בשבועיים.
בינתיים סופת החרא המשיכה להשתולל סביבי ובתוכי, ולקראת סוף יוני כתבתי בפייסבוק פוסט סוער במיוחד. אני מביא אותו פה כפי שנכתב ופורסם בזמן אמת, ונראה לי שאפשר ככה בין השורות לחוש בסערת הרגשות, המצוקה, הבדידות, וההרגשה שאין כבר מה להפסיד :
[[ התחמושת הכי טובה שלי תמיד היתה האמת.
נאחזתי בה כי חשבתי שיש בה משמעות אבל היום אני מבין שטעיתי והאמת לא רלוונטית, וכחלק מאופנת ההפרטה הפכה להיות האמת ״שלי״. אין יותר אמת, יש רק האמת ״שלך״.
ובכן, להלן האמת שלי :
1.הבן שלי בשבי הישראלי כי הם לא הצליחו להפוך אותו ב12 שנים ליצור ממושמע ונוח לשליטה, וגם לא נתנו שום מענה למצוקות שלו. חייזר יכול היה להתפלא כמה מהר עוברים מ״טובת הילד״ ללכלוא את הילד (צריך רק שחודש יעבור)
2. מישו גמר לאישתי בתחת. פעמיים. בלי קונדום. בעידודה.
3. בשבי הישראלי אפשר לבקר את השבויים פעם בשבועיים. בפעם הקודמת גרושתי לא יכלה לבוא. הפעם היא גם לא יכלה לבוא. לכן התקשרה וביקשה שאבוא במקומה. אחר כך אמרה לילד שבשבי לשאול אם זה בסדר שאבטל את הביקור (אחרי שביליתי את כל הבוקר בלתאם את זה) כדי שתבוא בשבוע שלאחר מכן. מראש סוכם שתנסה לתאם לשבוע שלאחר מכן. היא זאת שאמרה שדיברה עם הצבא ואי אפשר.
4. עורכת הדין שנועדה לשחרר את הנער מהצבא הפשיסטי של המדינה שלכם עלתה 21000 שקל. היא שלחה לאבחון אצל פסיכיאטר בכיר שלקח 3510 שקלים.
5. לקוחות שלי מתחום ההפקות, בלי להזכיר שמות, חייבים לי כ10000 שקל כבר 4 חודשים. פניתי לקבל את הכסף. לא נעניתי. זה לא יפריע להם לבוא אלי עם בקשות להלחין ולהפיק להם כל מיני דברים בעתיד.
כך זה מתנהל כבר שנים. ואם אני מתעכב ביום יומיים בגלל בעיות רגשיות הם מתקשרים בפאניקה. אני מנסה לגבות את הכסף כבר ארבע חודשים כאמור והן יודעות מה המצב. זה לא גורם להו לשלם.
6. הבנק שלי נהנה מאוד מהמצב הזה כי הוא כל פעם יכול להחזיר צ׳קים ולגבות על זה 66 שקל עמלה על כל צ׳ק שחוזר, ועוד ריבית על הלוואות, חריגות, וכל מה שכרוך בזה.
7. בעוד חודשיים צריך לעזוב את הדירה הזו. אני לא יודע מה סיטואציית הדיור הבאה שלי, ועם מי. לא יודע עם איתו, לא יודע עם איתה. אפס מוטיבציה לחפש. מצידי שיזרקו אותי ואותם לרחוב. למה צריך להיות איכפת לי? בשביל מה להילחם?
8. אני בן 42 ויוצר מוסיקה באופן מקצועי מגיל 16 ככה בערך. בשנה האחרונה חווה חוסר מוטיבציה בולט להמשיך וליצור. בשביל מה? אני כבר לא מדבר על לעמוד על הבמה ולשעשע אתכם. אפילו מאחורי הקלעים, לשם היצירה. בשביל מה, לעזאזל. כל הידע, כל הנסיון, כל הרגש וכל הכוונה. בשביל מה?
9. בריכת גורדון, שם אני מנוי כבר שנה בנסיון לשפר את בריאותי, לא מוכנה לקבל 12 צ׳קים עבור המנוי הבא. רק 6. אחרי שכתבתי מייל הם מוכנים ל8. למה? לא ברור. קאנטרי גולדשטיין מקבלים 10 וגם לוקחים חצי מחיר. ג׳ים נעים עושים הוראת קבע באשראי בלי לתפוס מסגרת. בבריכת גורדון לא רוצים עניים ומוזרים. למרות שהם בריכה עירונית ויושבים על קרקע ציבורית.
10. בארה״ב יש נשיא פשיסט שהוא סוכן של פוטין, כאן יש ראש ממשלה פשיסט שהוא סוכן של אירן והחמאס. (ומי מכם שלא רואה את שותפות האינטרסים עיוור) העם הולך ונוהר כבר עידנים. לשרת התרבות אין תרבות.
11. מי שהיו אמורים להיות חבריי הקרובים התגלו כחסריי תועלת לחלוטין וגם לא הביעו שום עניין מיוחד בכל ההתרחשויות האחרונות.
12. אני מרגיש הכי לבד שיש, במובן שאין אפילו אדם אחד עלי אדמות שאני סומך עליו.
13. אין לי מושג מה יהיה בעוד דקה, שעה, מחר, בעוד שבוע, אם בכלל, בכל מה שקשור אלי. רואה את עצמי בלתי מחוייב לשום דבר שהוא, מלבד ל״מה ששנוא עליך לחבריך לא תעשה״.
תודה ושלום,
דן. ]]
הפוסט זכה לתהודה רבה, ומחקתי אותו מהפייס אחרי 24 שעות, כי הוא כבר עשה את הנזקים והביא את התועלות שלו. החברות שלה עברו מזלזול סמוי בי לשנאה גלוייה. מנהל הבריכה התקשר להגיד שאני יכול לשלם ב12 צ׳קים וש״לא שהוא מנסה לחנך אותי אבל יש צורה לדבר״ אבל כבר ירד לי מהם ונרשמתי בנעים. הרחקתי עוד את החברים שהיו רחוקים ממילא. הלקוחות שילמו את חובן, עם אחת הפסקתי לעבוד ועם השניה התהדקו היחסים. והעובדה שתהום תמכה בזכותי להתבטא ולא ביקשה ממני להסיר את הפוסט קירבה בינינו.