[[אמש אחרי שכתבתי הציפו אותי כל התחושות, כמו שהרגשתי בזמן אמת. הבושה, החרטה, הדאגה, הזעם, הבלבול, חוסר האונים. הלב ההולם, הראש שהולך למקומות לא טובים. התחלתי לתהות אם זה באמת היה רעיון טוב להעלות באוב את כל התקופה הנוראית הזו.]]
בבוקר חיוור באפריל 2018 דפקתי על דלתו של העריק בנחישות, שוב ושוב, עד שהשמיע נהמת טרוניה, ושמעתי אותו קם מהמיטה ומתנדנד לעבר הדלת. משב אוויר קריר ומסריח היכה בי כשהוא פתח בערך 20 ס״מ, ומצמץ אלי בהתרסה: ״מה.״ . סיפרתי לו על עורכת הדין ושאלתי אותו אם יהיה מוכן לדבר איתה. השיב בחיוב. בשלב הזה הוא כבר היה עריק שנה וחצי.
דיברתי עם העו״ד בפון, והיא גם החליפה איתו כמה מילים. ניכר היה שהיא יודעת לדבר עם בחורים במצבו. קבענו פגישה ונשלחתי בינתיים לאסוף מסמכים. תעודות, איבחונים, ניירות רפואיים, פסקי דין וכו׳. אני בנאדם מסודר והרוב היה לי מתוייק. היו *הרבה* ניירות כאלו לאורך השנים. סרקתי והדפסתי ב3 העתקים, מחולקים לקטגוריות.
כחודש לאחר מכן הכל היה מוכן והגיע הרגע הזה שאתה מסיע את הבן שלך לכלא. 😕
כשחזרתי משם, דואג ומותש, קניתי בקבוק ויסקי והתחלתי מרתון רוק קלאסי בווליום מאוד גבוה, שנמשך עד הלילה והבקבוק נגמר וגם אחרי ששכנים צלצלו ודפקו בדלת ברבאק ולא פתחתי. רציתי שכל השכונה המזויינת תרגיש אותי. במילא בקרוב עוזבים.
בתקופה שלו בכלא הרגשתי נורא. דאגתי שיקלע שם לעימות, ושבניגוד למסגרות האחרות בהן עשה חוכמות ואז פשוט עזב, פה זה יגמר באסון. הוא היה מתקשר מהטלכרט הדפוק שם, והייתי מתקשר אליו חזרה ומקריא לו את ההורוסקופ ואת תוצאות משחקי המונדיאל. יצא שהיינו יותר קרובים ותקשרנו יותר כשהוא היה בכלא מאשר כשהוא היה בחדרו בבית. ברגע שהיה אפשר נסעתי לבקר אותו שם ונחרדתי מהתנאים ומכל האופרציה. קניתי לו דיסקמן (!!) כי זו הדרך היחידה שהם מאפשרים לשמוע שם מוזיקה. כשמצאתי חנות באלנבי שעדיין מוכרת אותם ושאלתי מי לעזאזל קונה היום דיסקמן, המוכר ענה: ״יש הרבה עריקים…״.
באחד הלילות תהום יצאה למסיבת יומולדת עם חברות. נשארתי בבית. בדרך כלל היא היתה חוזרת בסביבות 3, גג 4:30. הנקודה הירוקה נעלמה כבר בשלב מוקדם. היא לא חזרה גם כשכבר עלה האור. היה בינינו הסכם לא כתוב שאני לא מציק לה בהודעות ״מה קורה איפה את״ כשהיא יוצאת. לא רציתי להיות מהבעלים התלותיים והחשדנים האלה.
הצלחתי להירדם לשעתיים. כשהתעוררתי היא עדיין לא חזרה. ב10 בבוקר שמעתי את המפתח מסתובב בחור המנעול, והיא נכנסה, סתורה ועייפה. מלמלה שנרדמה אצל החברה. התחלתי להביע את רגשותיי על זה שלא הודיעה כלום והותירה אותי לדאוג לה, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא נכנסה לחדר השינה וסגרה לי את הדלת בפרצוף.
אני לא כל כך גאה במה שעשיתי, אבל שוב יצא ממני האדם הקדמון. הלכתי למטבח להביא סכין ורצחתי את ציור השמן של מרלין מונרו שהיא הביאה כשעברה לגור איתי והיה תלוי במסדרון. דקרתי אותה שוב ושוב, גם כשהיתה על הרצפה קרועה לגזרים. ניפצתי את ״תעודת ההוקרה מהמין הנשי״ הממוסגרת שהיא הכינה לי ליום ההולדת. רוצצתי את גולגלתו של הפסל האפריקני מהעץ שקיבלנו מידיד טוב שלה.
בעקבות הרעש היא יצאה מחדר השינה והלכה להתקלח, במטרה לעזוב את הבית.
