בפברואר 2019 התחילה עונת המחול ונקברתי באולפן עד אחרי יום העצמאות. עשה לי טוב להיות עסוק, וגיליתי להפתעתי שבלי הקנאביס אני יותר סבלני ויותר נוח לבריות המפיקות והמזמרות. פחות מתעצבן, פחות לחוץ, ויותר פרודוקטיבי וממוקד. הלקוחות והקולגות גם הבחינו בשינוי בי. המופעים והקטעים השונים שהפקתי מוזיקלית היו הצלחות גדולות וזכו בתחרויות. הייתי מועמד ל״מעבד השנה במחול״:
בלילות כבר הצלחתי לישון קצת יותר טוב, בעזרת 5htp וקלמנרבין. הייתי מתעורר רק כל שעתיים, ומצליח להדביק 6 או 7 שעות ברוטו. הדיכאון לאט לאט חזר לרמה סבירה של מלנכוליה קיומית.
בתחילת מרץ קבעתי עם תהום שתצא בהפסקת הצהרים שלה ונלך לשינקין לקנות תחפושת מבעוד מועד. ביום הולדתה נסענו למדבר וחזינו בפריחה המטורפת בזכות החורף העשיר במשקעים. בפורים יצאנו מחופשים בכל ימי החג. ברביעי ובחמישי עם הוואנזי הצמרירי החמוד שקנינו:
ובשישי בצהרים בקעה ממני לפתע דנה בטבעיות ועוצמה שהפתיעה אותי וזכתה לשריקות ומבטים חרמניים בכל רחבי יפו. (וגם מתהום שנדלקה מזה קשות וגם ציינה את זה, אבל בכל זאת לא איפרה וניישה אותי מאז ביוזמתה):
בסוף מרץ ניסינו לצאת לליינים החדשים עם הבירוקרטיה האינסופית והסלקציה המתישה. באחד היה סביר בערך אך לא התחברנו לשומדבר ולא עשינו כלום, ובשני ברחנו אחרי פחות שעה בגלל מוזיקת ה״חייזרים השתלטו על העולם והורגים את כולם״ שנוגנה בווליום של עינוי אסירים ביטחוניים:
בסוף אפריל עליתי לירושלים לקנות לקופיקו נעליים ולהיפרד ממנו לקראת נסיעתו להודו לשבעה חודשים. טיילנו ברגל ברחבי העיר, והיה כיף להרגיש שאני אוהב אותו לא רק כי הוא הבן שלי, אלא גם כי הוא פשוט בחור כיפי, רגיש, חכם, מצחיק וחברותי.
במאי הופעתי עם ריטה! זה היה בחתונה של לקוח ותיק שהפך להיות גם סוג של חבר, ובהיותו סלב ובן למשפחה עשירה, ביקש ממני שמתנת החתונה שלי תהיה ללוות אותו בקלידים בשיר שכתב לאשתו, וגם ב״ימי התום״ שישיר יחד עם ריטה(!). היה מלחיץ אבל עבר בשלום, ריטה היתה מקסימה אלי ממש, והחתונה שעוצבה כקרקס מארץ הפלאות היתה מאוד מיוחדת, מרשימה ומהנה:
ביוני ציינתי שנתיים ללא ניקוטין.
בתחילת יולי קיבלתי טלפון מההפקה של תכנית טיוי דוקו-ריאליטי-בישול, וביקשו שנבוא לאודישן. השבתי שאתייעץ עם אשתי. תהום התלהבה מהרעיון, ועוד באותו השבוע הלכנו לאודישן מצולם, בלי הרבה ציפיות. יומיים אחר כך הודיעו לנו שהתקבלנו, ושהצילומים יערכו בעוד פחות משבועיים.
למרות שאין לנו טיוי ואני די נגד כל התרבות הזו, הסכמתי ללכת על זה בשביל תהום, ובשביל ״לפגוש את עצמי״. הרגשתי שזה עשוי להזכיר לנו מי אנחנו, ובאמת בצילומים ובמפגש עם אנשים קונטרסטים יצאו מאיתנו צבעים עזים, ודיברנו רבות על האג׳נדות שלנו. על בדסם ויחסים פתוחים, על נון קונפורמיזם ובודי-פוזיטיב, על אקולוגיה וגמישות מגדרית וסובלנות חברתית. היתה בסופו של דבר חוויה די טראומטית, אבל לא אוסיף לספר כדי לא לספלייר. זה אמור להיות משודר בחורף, אתן תראו כבר. כך נראה השולחן כשאירחנו את הזוגות בביתנו לארוחה טרופית:
בתחילת אוגוסט ציינתי שנה ללא קנאביס (מי היה מאמין), ובסופו טסנו לשבוע. היינו בין היתר בהופעה נהדרת של Hozier בפראג ובקונצרט מפעים בבית האופרה ההיסטורי בוינה:
יצאנו לטיול יום מרהיב בפארקים הלאומיים על גבול צ׳כיה וגרמניה:
ובמוזיאון החושים בפראג תהום הפכה אותי לגמד:
בספטמבר כבר הצלחתי לישון 8 שעות בלי עזרים, עם התעוררות אחת או שתיים באמצע בלבד, ואפילו להרגיש טוב חלק מהזמן. החשק ליצור מוזיקה עוד לא ממש חזר בצורה מעשית, אבל כבר בא לי שיבוא לי.
מבחינת הזוגיות, נראה שהגענו לסוג של מישור. אני מכין לה ארוחת בוקר וחותך סלט ענק מדי ערב. היא מכינה לי טחינה וממרח עדשים ומבשלת בערב ארוחות צהריים סופר טעימות למחר. אנחנו מתחלקות במטלות הבית. נהיינו די טובות בזה, המכונה משומנת ועובדת היטב רוב הזמן.
התשוקה לעומת זאת די כבוייה. יש ימים שאני פתאום נדלק ומתאהב בבחורות ברחוב ומציץ לשכנה הכוסית וכאלו, אבל רוב הזמן אני מרגיש כבוי, קצת נגעל, פורנו יותר דוחה אותי ממחרמן. וברגעים שנחה הרוח והכוכבים מתיישרים ואנחנו איכשהו עושות משו זו עם זו, זה קצר מועד ואני מאוד מתקשה להיות *שם*. וגם אם הצלחתי, זה נגמר כשאני גומר.
לתחושתי אנחנו מפליגות באוקיינוסים לא ממופים. אין ספר הדרכה לזוגות במצבנו.
האם נכוויתי פעם אחת יותר מדי כדי להצליח להמשיך להאמין ולהתמסר? האם השגרה כתשה את תשוקתנו? האם ״נרפאנו״ ועברנו תהליך בלתי הפיך של וניליזציה? האם הרגתי את הטוב יחד עם הרע? אולי התבגרתי והליבידו כבר לא מה שהיה ועלי להשלים עם חיים ללא יצר ויצירה?
כנראה שהסיבה שהוצאתי את הפרווה מהנפטלין היא כדי למצוא תשובות לשאלות הללו.
תודה שהקשבתן, ואם יש לכן תובנות ותגובות אשמח לשמוע.🦜❤️
