הסיבה העיקרית שהסכמתי (רגשית ומעשית) להתמסר שוב ולזרום עם תהום היתה המחשבה שבזכות אימון הזוגיות זה יהיה שונה הפעם. שהיא תבין שחלק מהתפקיד שלה כ{שולטת} זה לשמור עלי, עלינו, ושתקבל כלים בשביל זה. ואני מבין שזה לא פשוט. כמשל, זה די קל לא לשרוף את הבית-פשוט לא מבעירים אש. וזה גם די קל כן לשרוף את הבית-שופכים בנזין ומציתים. מה שמסובך ומצריך מומחיות זה להבעיר נגיד רק את הספה, ולזמן קצוב.
נפגשנו בסוף ינואר 2019 ברמת גן מתחת לביתה של מאמנת הזוגיות ועלינו ביחד. המאמנת התגלתה כאישה נאה ולא בלתי נעימה. התיישבנו והתחלנו לשוחח על עיקרי הדברים. סיכמתי את ההשתלשלות האחרונה מנקודת מבטי, והשתדלתי שזה לא יהיה בקטע מאשים. כמו כן איזכרתי מאורע נוסף שלא כתבתי עליו. היתה לי כשבוע קודם לכן פגישה ראשונה עם קרדיולוג מאז הניתוח בה הוא בחן את בדיקות הדם שלי שהראו שהכולסטרול משתולל למרות כל השינויים הבריאים באורח החיים, ועל אף שתהום ידעה על הפגישה, ואפילו דיברנו על זה באותו הבוקר, היא שכחה מזה ולא שאלה אותי איך ומה היה.
המאמנת ניווטה את העניינים בצורה חדה, ומהר מאוד התחילה לחלק עצות:
״הבדסם לא יציל אתכם!… ובכלל, אני לא רואה סיבה לדבר יותר מדי על הבדסם עצמו. גם אם בא ילד עם הפרעות קשב, לא נקרא לזה הפרעת קשב אלא נדבר על זה שקשה לו להתרכז בכיתה. אם נפתור את הבעיות שלכם בקשר אז במיטה תעשו אחר כך מה שאתם רוצים״.
(בלב חשבתי שאולי לא צריך לקרוא לזה ״הפרעות קשב״. אבל בהחלט יהיה הבדל בין ילד עם הפרעות קליניות מובהקות לבין ילד שסתם מתקשה להתרכז כי הוא חולמני או בוהמייני או גאון או כי הוא מאוהב במלכת הכיתה, ושלא סתם יש אנשים שמתמחים בטיפול בילדים עם הפרעות קשב. ושבדסם הוא הדרך בה אנחנו אוהבים. זה מנוע התשוקה שלנו, לא איזה תחביב צד.)
כשהזכרתי את חגורת הצניעות היא כמובן לא ידעה מה זה, הזדעזעה מהקונספט, והמליצה להגביל מאוד את השימוש בה.
תהום דיברה על זה שהאחריות מרגישה לה כבדה ושהיא מרגישה שהיא צריכה יותר זמן בנפרד ממני, והמאמנת הציעה שאני אבלה יותר מחוץ לבית. שאלך לעבוד עם הטלפון מבית קפה. (הצעה לא ריאלית, גם כי אין לי סלולרי וגם כי אני עובד באולפן הביתי ביצירת מוזיקה). שכבילוי משותף נראה סרט יחד. ולקראת סיום הפגישה המליצה את ההצעה הגאונית שכדי להוריד לחץ מתהום וכדי שלא תרגיש אחראית לבילויים, נכין פתקים קטנים עם רעיונות לבילוי זמן איכות, ונשים אותם בכובע, ובכל שבוע אחד מאיתנו לסירוגין ישלוף מהכובע פתק וזה יהיה הבילוי שלנו לאותו שבוע.
ואז היא אמרה שזמננו תם ושאלה את תהום איך היא מרגישה ותהום חייכה בהקלה ואמרה שיותר טוב. אני אמרתי בנימוס שאני צריך עוד לתת לדברים לחלחל. בדרך החוצה עמדה גיטרה בסלון. העברתי את אצבעי על המיתרים ואמרתי למאמנת שאמנם אין לי שמיעה אבסולוטית אבל עושה רושם שהגיטרה מכוונת. המאמנת השיבה: ״אה, אתה מנגן?״, וכעבור שניה תפסה את עצמה והבינה שיצאה סתומה.
יצאתי משם גרוע בהרבה משנכנסתי. העובדה שתהום נראתה כאילו זה כן עזר לה ודיבר אליה רק העמיקה את המצוקה שלי ואת תחושת הניכור. הרגשתי כמו הומו שהולך אל הכומר לקבל ייעוץ.
אממה, לא רציתי עדיין לבטא את שעל לבי, כי זכרתי איך אמא שלי הסתכסכה עם כל פסיכולוג/ית שאי פעם בא/ה איתה במגע ברגע שהזרקור הופנה אליה ואל הפרעות האישיות שלה. רציתי להיות בטוח שאני לא מגיב ממקום כזה.
בבית התכתבתי עם הbffית ותגובותיה המועילות (לשם שינוי) עזרו לי להבין את עצמי טוב יותר. תהום כבר הלכה לישון, אבל לא היה סיכוי שארדם. לא הבנתי מדוע היא בחרה במאמנת שכזו, שלא הייתי נותן לה לאמן קוף לקלף בננה.
יצאתי מהבית חמוש באוזניות, אל הלילה הסוער והקר. רוח ערה נשבה וברקים הצליפו מרחוק. הלכתי דרך יפו אל חוף הים. עמדתי על הסלעים ליד עלמה ביצ׳, השמים הסגולים-כהים מעלי, אורות העיר האדומים והכתומים מצד שמאל, הקצף הגועש של הגלים הלבנים מימיני. הרגשתי שמח להיות פה עכשיו בצלילותי. לא הצטערתי שאני לא מסטול, כפי שהיה קורה לי בעבר. הצבעים היו חיים ונושמים גם בלי שום חומר פסיכואקטיבי. הרגשתי אני עצמי והייתי גאה בי. וחשבתי שגם אם נתגרש, גם אם אשאר חסר כל, מה שלא יהיה… יש לי אותי ואת האישיות הדפוקה בצורה מקסימה שלי ואין לי שום כוונה לשטח אותה בשביל אף אחת.
חזרתי הביתה וגיליתי שתהום התעוררה כשהלכתי ולא הצליחה להירדם שוב. ושהתכתבה עם הbffית. דיברנו כמעט כל הלילה ושיתפתי אותה בכל המחשבות שלי. בימים שלאחר מכן היא החליטה להפסיק להיפגש עם המאמנת, וכמה שבועות לאחר מכן מצאה פסיכולוגית קלינית מ״המרכז למיניות אלטרנטיבית״, כזו שלא היה צריך להסביר לה על בדסם, ושמהפגישות השבועיות הראשונות איתה תהום היתה חוזרת בוכיה ונסערת, מה שאמר לי שכנראה הפעם הטיפול נוגע במקומות הנכונים.
