ביום חמישי בשבוע לאחר מכן היא אמרה שבלילה היא הולכת להיפגש עם הבחור החתיך, הפעם בביתו.
לא רציתי לחוות עוד פעם את המתח והכאב שבלראות אותה מתארגנת, מתקלחת, מתאפרת ומתייפייפת ואז יוצאת מהבית זוהרת וזורחת ומשאירה אותי עם הבדידות והדיכאון הקליני. נתקלתי בפייס באיבנט של הופעת כובע של גיטריסט שמנגן מוזיקה רוחנית בסטודיו יוגה של ידידה ברחובות, והחלטתי ללכת.
יצאתי מהבית סמוך למועד חזרתה של תהום מהעבודה. שמעתי מוזיקה חדשה ונהדרת כל הדרך באוזניות החדשות, שהפכו להיות החברות הכי טובות שלי. בעקבות הגמילה גיליתי שבניגוד לציפיות, אני נהנה *הרבה* יותר ממוזיקה מאשר כשהייתי מסטול, ונהיתי מכור לגילוי מוזיקה חדשה ועכשווית, לרוב הרחק מהמיינסטרים. ירדתי ממונית השירות והלכתי עוד מספר קילומטרים בחושך ובקור עד שהגעתי לסטודיו בקצה הדרומי של רחובות.
ניצלתי את הוויפיי בסטודיו כדי להתכתב מהאייפוד שלי (אני בנאדם מוזר ללא טלפון סלולרי, למי שלא יודעת) עם הbffית שהפגינה ספונטניות מאוד לא אופיינית והחליטה לעלות על האוטו שלה ולהצטרף אלי שם. שרענו על הפופים מחובקים והקשבנו למוזיקה השמימית, המרגיעה והמהפנטת שניגן הגיטריסט הרוחני. לאחר ההופעה היא הקפיצה אותי הביתה וגם עלתה איתי לשתות חליטת פירות טרופיים ולעזור לי להעביר את הזמן. בסביבות 2 היא הלכה, ובסביבות 4:30 תהום חזרה.
תהום חזרה מהבחור החתיך מרוצה אך עייפה, וגם התריאה מראש שהיא עשוייה לחזור עייפה ולא לרצות לעשות איתי עניינים, וגם ציינה שמלחיצה אותה המחשבה שאני מחכה לה בבית ומצפה לבואה. היא אמרה שלמחרת, בשישי בבוקר אין לה שום תכניות ושנוכל לבלות זמן איכות יחד. בכל זאת עשינו סקס חיוור לפני שנרדמנו והיא אמרה שהיא מחכה כבר לפגישה הבאה איתו. שאלתי אותה בקול מסכן: ״אבל ממי.. את לא מרגישה שזה מרחיק בינינו?״…
הבוקר הגיע אבל היא נשארה שכובה במיטה, סתורה ועצלה. ראיתי שזה לא הולך לשומקום מיוחד מכיוונה והלכתי לג׳ים להרים משקולות. כשחזרתי כבר היה צריך להתחיל להתארגן לארוחה משפחתית מיוחדת ברחובות, אליה היינו צריכים להגיע ולאסוף ״בדרך״ את קופיקו מירושלים, ואז גם להחזיר אותו.
בדרך חזרה מירושלים עודדתי אותה לדבר בכנות.
היא אמרה שהיה לה ממש כיף אתמול לצאת בלעדיי, לשכוח אותי. אמרתי שאני מבין, ושגם אני הייתי שמח לצאת בלעדיי ולשכוח אותי אילו יכולתי. ושאני מבין שקשה להיות איתי עכשיו כשאני בדיכאון קליני. היא אמרה שהיא מרגישה אשמה שזה כך ומבאס אותה להגיד את הדברים, שזה בטח מאוד משפיל עבורי. ושהיא מרגישה שבסקס שלנו בחודשים האחרונים אני לא כל כך נהנה, אם בכלל. השבתי שאני לא נהנה באופן כללי כמעט משום דבר.
הוספתי ואמרתי שמצער אותי שבכמעט כל החוויות הרבות שלה עם עם גברים אחרים אני נשאר מסכן ולבד בבית. שלא נראה שהיא חותרת בכלל למפגשים משולשים. היא אישרה שבאמת הרבה יותר קל ונוח לה לעשות ״הפרד ומשול״ ושנראה לה מסובך וקשה לקחת אחריות על סיטואציה משולשת, ולכן היא מעדיפה להיות אחת על אחד עם המאהבים שלה. אמרתי לה שהאחריות לא חייבת להיות רק עליה, ושאני מוכן להיות מעורב יותר בתכנון ובהפקה של המפגשים, כפי שהייתי בימי הזוהר שלנו ב2005-7.
הסופ״ש נגמר והשבוע התחיל. היא נעלה אותי בטריינר, והדיבור היה שננסה לדרדס שהחתיך שלה יבוא אלינו בסופ״ש הקרוב. היא ממש פחדה לנהל איתו את השיחה. בינתיים התפתחה לי שפעת והייתי עם חום נמוך, מנוזל ומסכן למדי. בשלישי בערב לאחר שחזרה מהעבודה הוא התקשר והיא שכבה במיטה מחוייכת ופלירטטה איתו. כשסיימה את השיחה אמרה לי שהציעה לו לבוא אלינו בסופ״ש ושהוא הסכים.
אבל אז במטבח בעוד אני מכין לעצמי ארוחת ערב והיא שוטפת כלים התחילו התלבטויות ולחצים. היא אמרה שאולי הם יתחילו פה ואז ילכו למסיבה אחר כך. שאלתי אותה למה זה כזה נחוץ שילכו למסיבה אחר כך ולמה אי אפשר שבפעם הראשונה בעידנים רבים שאנחנו עושים סוג של שלישיה, פשוט להסתפק בזה. ואז היא העלתה רעיון שאולי תזמין גם את החברה שלה שלא סובלת אותי. היא התנצלה על הרעיונות החצי אפויים והלבטים הגלויים, אבל אמרתי לה שזה בסדר ואני מבין שזה חלק מהעניין של להיות מעורב בתכנון, והשתדלתי לא להרגיש ממורמר ומקופח מדי על זה שאני מצד אחד בעמדה מאוד נשלטת (וגם נעול בטריינר) ומצד שני בתפקיד יועץ ומכיל למי שאמורה להיות השולטת שלי ולא סגורה על עצמה בשיט.
הביצה הקשה על הגז הגיעה לפרקה. לא רציתי להפריע לתהום שעדיין היתה עם הכלים בכיור, וניסיתי לקלף אותה מבלי לשטוף, מעל הפח. זה לא ממש הצליח, והתקרבתי בדחילו ורחימו לכיור, ובידיים רועדות ניסיתי לקלף אותה בזרם המים מה שעצר את פעולתה של תהום. לאחר כשתי שניות היא סיננה בטון אכזרי וברצינות גמורה: ״בא לי לקרוע אותך!!״. (על זה שהפרעתי לה).
העלבון גאה בי. השלכתי את הביצה ביאוש בכיור. לא רציתי לטרוק דלתות ולשבור דברים בביתנו החדש, אז לקחתי את האוזניות ויצאתי לסיבוב של שעה בקור בחוץ. כשחזרתי ביקשתי שתשחרר אותי מהטריינר.
היא הכינה לי ביצה קשה חדשה בהיעדרי. התנצלה על ההתפרצות הלא מוצדקת והמיותרת, כשאני עם חום, ונעול, ובסך הכל מנסה לעזור לה להתאכזר אלי.
הרגשתי שאני לא מסוגל יותר. בשבילי הצד הנשלט היה פעם מזמן מקום של שקט. מקום של חופש לכבות את הראש ולהתמסר ולהתמכר לרגשות של אהבה מוחלטת. מקום של אמון וקירבה. והרגשתי שהיא שוללת ממני שוב ושוב את התועלת הכי גדולה שאני יכול להפיק מהמקום הזה, ושזה נהיה נטו כאב ובאסה עבורי.
היא הציעה שאבוא איתה לפגישה עם מאמנת הזוגיות שלה, וקבענו מפגש ליום א׳ שלאחר מכן.
