בדצמבר 2018 החרדה התפוגגה אט אט ופינתה את מקומה לדיכאון קליני מלווה באנהדוניה, דהפרסונליזציה, דהריאליזציה ואינסומניה.
חקרתי וגיליתי שיש משו שנקרא (PAWS (post acute withdrawal syndrome.
התסמינים האקוטים מיד אחרי שנגמלים זה הכסף הקטן. המוטיבציה גבוהה, יש זיכרון חזק של הסיבות שהובילו לגמילה, ותחושה שאוטוטו עוד כמה שבועות זה עובר ואפשר יהיה ליהנות מכל היתרונות שבגמילה. הסינדרום הפוסט-אקוטי שמתחיל כחודשיים לאחר מכן ויכול להימשך גם שנתיים ויותר, זה השיט האמיתי. אדם יכול להיגמל ולחזור להשתמש אחרי כמה חודשים במחשבה ש״אם זו המציאות אז כבר עדיף להיות מסטול״, בלי לדעת שהוא בעצם קבור תחת גלים של PAWS. התסמינים ואורכם משתנים מאדם לאדם, ובהתאם לעוצמת ומשך ההתמכרות.
כסוג של נחמה התחלתי לצלם הרבה, ובמיוחד זריחות ושקיעות מהחלונות בביתנו. מישי חכמה שניהלתי איתה רומן קצר אך משמעותי פעם, אלכוהוליסטית שנגמלה, אמרה לי שההבדל בין הימים הטובים לרעים אצלה הוא שבימים הטובים היא מצליחה לראות יופי. הרגשתי שהצילום הופך אותי לסוג של ״צייד״ יופי, וגורם לי לחפש אותו ולהשתהות עליו.
בסביבות חנוכה כף רגלה של תהום כבר החלימה לחלוטין, והיא חזרה לצאת בלילות עם חברות. בחמישי בלילה אחד בתחילת ינואר 2019 היא נעלה אותי בטריינר ויצאה עם חברתה לאחד מהליינים החדשים והמגניבים שצצו כקונדילומה אחרי מין מזדמן. נשארתי עם מחשבותיי בבית בוהה בנקודה הירוקה עד שנעלמה.
כשחזרה לפנות בוקר זוהרת ומחוייכת סיפרה שהכירה בחור חתיך במסיבה והלכה להזדיין איתו בדארק-רום. היא אמרה שהיה ביניהם חיבור מעולה ושנהנתה מאוד.
״אתה רוצה שאשחרר אותך לולייי?״ היא שאלה, ואחרי שליקקתי לה את הכוס והתחת בזמן שסיפרה עוד על הרפתקאותיה הלילה עשינו סקס תשוקתי ואוהב, והיא אמרה שהיא מתכננת לפגוש אותו שוב בשבוע הבא.
