בתחילת ספטמבר 2018 תהום מעדה באלנבי בדרכה לעבודה ושברה את מסרק כף הרגל. היא קיבלה גבס ואישור מחלה לחודשיים.
כל נטל מלאכות הבית נפל עלי. הייתי צריך לבשל ולנקות, לעשות את הקניות והכביסה, ובנוסף לעבוד ולטפל בתהום. התחלתי להכין לה ארוחת בוקר מדי יום: חביתה עם פטריות, סלט ירקות, אבוקדו, 2 טוסטים עם גבינה או טחינה, קפה, פרי חתוך, מים, כדור ויטמין בי קומפלקס וכדור אומגה 3-6-9. הלכתי ליד שרה להביא לה קביים וכסא גלגלים. הרעשים שעשתה עם הקביים החזירו אותי לילדות והזכירו לי את ״קולה של אמא״ וזה היה מלחיץ וקשוח.
קניתי לה כסא יעודי למקלחת, וכל יום הייתי מלביש לה נילון על הגבס, אוטם בגומיה, ומסייע לה להתקלח. גם לשירותים היא היתה צריכה עזרה, לפחות בהתחלה עד שהבאתי לה ידיות מחנות של אביזרי נגישות, והזמנתי הנדימן שיתקין אותן בשירותים ובמקלחת בצורה בטיחותית ומקצועית. כתבתי לחברים שלה הודעות, שיבואו לבקר אותה. לקחתי אותה לביקורת אצל האורתופד. הקביים עשו לה שפשופים כואבים בבית השחי, אז קניתי לה שתי מגבות ורודות יפות והתקנתי אותן כריפוד.
מדי יום גם לקחתי אותה בכסא הגלגלים לטיול ברחבי השכונה בצהרים, על מנת שתקבל ויטמין די ותראה קצת את העולם שמחוץ לבית. באחד הטיולים הראשונים אני זוכר שדיברנו על איך *באמת* לא מעריכים שומדבר עד שהוא איננו, ושנינו דמענו. לאנשים חסרי טאקט בפייסבוק הסיטואציה הזכירה את ״פנקס הקטן״ וזה הרגיז אותי, וגם הראה לי שהם כנראה אף פעם לא הקשיבו ממש למילים של השיר הזה. באחד הטיולים הלכנו קצת יותר רחוק, לפארק החורשות, והיא רצתה לשבת על הדשא. כשקמנו והתחלנו להתגלגל אחד הגלגלים של הכסא נשבר, ואיכשהו שינעתי אותה הביתה על שלושה גלגלים והלכתי למחרת ליד שרה להחליף את הכסא.
לאחר כחודש נסענו להוריד את הגבס אצל אורתופד מומחה. הוא אמר לזרוק את הקביים והכסא, לקנות לה מגף, ושתלך רגיל. ״קומי, את לא נכה!״. הטיול צהרים הראשון בו ירדנו רק עם מקל נורדי והמגף והיא עשתה את צעדיה הראשונים באופן עצמאי היה מרגש ומרומם.
יום ההולדת שלי עבר בבאסה. לא יכולנו לעשות שומדבר, לא היו מתנות של ממש כי החשבון שלה נחסם כי לא נכנסה משכורת ועוד טרם התקבלו דמי הפגיעה מביטוח לאומי, אבל היא בכל זאת הכינה לי כרטיסיות מושקעות, ואוצ׳רים לפעילויות עתידיות כמו סשנים ופינוקים אחרים.
כשהתחלתי את הגמילה מקנאביס אמרתי לעצמי שאתן לזה 6 שבועות כדי לראות אם אני בוחר בזה גם ממקום נקי, או רק כי אני מכור. בחלוף התקופה ביום ההולדת שלי הבנתי שזה יקח הרבה יותר מ6 שבועות כדי להיות באמת נקי. בחודש השלישי לגמילה התחלתי לחוות חרדה מסביב לשעון, בנוסף להתקפי חרדה עוצמתיים מדי פעם. העצים נראו לי זוממים. כל רעש קטן הקפיץ אותי. התעוררתי מבוהל מסיוטים מדי שעה בלילה והצלחתי לישון גג 5 שעות ברוטו.
כשנגמרה חופשת המחלה בסוף אוקטובר היא אמרה שהיא מתבאסת להיפרד מארוחות הבוקר המפנקות, והשבתי שאין שום צורך להיפרד. עד היום הזה, שנה לאחר מכן, אני עדיין מכין לה ארוחה מדי בוקר.
