באוגוסט 2018 התחלנו לחפש דירה ומהר מאוד הבנו שבפלורנטין לא נמצא. כשעברתי לשכונה בשנת 2002 היא היתה החצר האחורית של תל אביב. אפשר היה למצוא חניה. היו שני פאבים וטל-בורגר וזהו. בינתיים היא נהייתה סופר היפסטרית וצפופה, עם אינספור פאבים, בתי קפה, מסעדות, מכוני קעקועים, סופרמרקטים, חנויות ומרפאות לחיות מחמד, ומכוניות שנהגיהן צופרים בעצבנות פראית בכל שעות היממה, ובכך מביעים את רגשותיהם לגבי התקדמות התנועה בסימטאות. לקראת הסוף כבר הייתי ניגש לנהג שצפר לי הרגע באוזן וצורח עליו עם כל העצבים: ״הצופררררר הוא לא כלי בשבילך להביע את דעתך!@!@#@#!״. פעם אחת אחרי שצרחתי יצאו מהרכב שני ערסים והסיטואציה הסלימה.
אניווי, מה שרציתי להגיד בעצם זה שב2002 שילמתי על דירת 3 חדרים עם פרקט ומזגנים 2600 ש״ח לחודש, ועכשיו על דירה דומה רק שלא שופצה מאז דרשו לפחות 6000. אם היא שופצה אז 7000, בשביל הזכות לחיות בתוך בית השחי הרועש, האופנתי והמחניק הזה.
התחלנו לחפש מסביב. היינו בדירה ביפו שהגענו אליה מהפייסבוק. ״מראים את הדירה היום ב18:00״. הגענו בחמש וארבעים. הבנין היה מפחיד, ובתוך הדירה הצפופה כבר היו כ30 שוכרים פוטנציאלים.
דירה אחרת ראינו בקומה ה27 של מגדל חדש בדרום מזרח העיר. 6000 לחודש+דמי ניהול ורצו ערבות בנקאית של 18000 בנוסף. ראינו עוד דירה או שתיים וכבר התחלנו לדאוג.
בוקר אחד הלכנו לראות דירה בבנין בשכונת נוה עופר, שני קילומטר דרומית לביתנו הקודם. זה אמנם היה מתיווך אבל המתווכת היתה נחמדה ואנושית. זו היתה דירה חזיתית בקומה 2 בצומת די מרכזית, ואמרנו שנבוא בערב שוב לראות עד כמה זה רועש. בצהרים תהום הודיעה לי שמצאה עוד דירה באותו הבנין, בלי תיווך, בקומה ה7, וקבענו להיפגש שם לפנות ערב. כנראה שבעל הבית הג׳נטלמן והמקסים (ואולי קצת פמדומיסט) התאהב בה כבר מהשיחה הראשונה, כי הוא סירב לדיירים שראו את הדירה ממש לפנינו. הדירה היתה סבבה! דירה ״של גדולים״… 4 חדרים, עורפית, מרווחת, נקייה ומוארת, בקצת פחות כסף ממה ששילמנו על החורבה החשוכה בפלורנטין, ובעל הבית לא ביקש ערבויות או צ׳קים מראש. רק שנפקיד לו את השכירות בתחילת כל חודש. חתמנו על חוזה עקום של עמוד אחד, והודינו לאלוהים על עזרתה.
זה הנוף מהחלון בצד הצפון מזרחי:
בלילה לפני המעבר חוויתי לראשונה את החרדה שעמדה ללוות אותי בחודשים הקרובים בעקבות הגמילה. לקחנו אוטו והעברנו את הציוד הרגיש של האולפן. כשהגענו לשכונה החדשה אמרתי לתהום שנראה לי שמסתכלים עלינו מוזר ובצורה מפחידה. ושאולי זו היתה טעות לעבור לשם. אבל כשחזרנו לפלורנטין לאחר מכן *עדיין* הרגשתי שאנשים מסתכלים עלינו מוזר.
הגיע בוקר המעבר. הזמנתי מובילים מאיזה אתר מומלצים, אבל שני ה״מקררים״ ממוצא סובייטי שהגיעו לא מצאו חן בעיניי בכלל. הם הגיעו במשאית עצומת מימדים, הראשון צעק עלי למה לא שמרתי לו חניה (כאילו שאפשר לשמור בפלורנטין חניה, ועוד למשאית כזו), והשני הפיל את הארגז הראשון שהרים בלי שכל, וכל הפרפומריה של תהום התפזרה על הרצפה. גירשתי אותם בצעקות, במחשבה שאם ככה זה מתחיל אין לדעת איך זה יגמר. במקומם תהום דרדסה לנו תוך כמה שעות מוביל עם נשמה טהורה (מורה לספורט במקצועו) מאיזו קבוצה בפייסבוק, בעלות נמוכה יותר, שבא עם טנדר סובארו ישן והצליח להעמיס עליו חצי דירה, ואת החצי השני עשה בנגלה נוספת עם בחור שבא לעזור לו.
הדירה החדשה מילאה אותנו באופטימיות. אפשר היה לראות ממנה את הזריחה ואת השקיעה, היה בה מטבח מרווח ותנועת אוויר מדהימה, המון מרחב, חניה(!), מעלית, ושכנים שאומרים שלום ובוקר טוב ומחכים לך עם המעלית במקרה שאתה בדיוק מתקרב, או מחזיקים את דלת הכניסה אם בדיוק יצאו לפניך.
שבוע אחרי שעברנו אמרתי לתהום: ״נראה לי שסופסוף נוכל לנוח קצת ולהתאושש מהתקופה הסוערת שעברנו״, ולמחרת בבוקר היא הלכה ושברה לעצמה את הרגל בדרך לעבודה.