בפגישה עם התזונאית הבוקר שוחחנו על המאפינס של תהום שנשנשתי בלילה לפני הטיול הבדסמי לפני 10 ימים. הן היו מיועדות לטיול אבל הריח השוקולדי הפריך הטריף אותי, ולקחתי אחת לטעום ועוד אחת, ואז עוד שתיים.
התזונאית שאלה אם אכלתי בישיבה או בעמידה, והמשיכה להסביר שאת הארוחות המסודרות והמתוכננות אנחנו נוטים לשבת לאכול, בעוד שהנשנושים הספונטנים שאינם חלק מהתכנית הרבה פעמים נעשים בעמידה.
״זה ההבדל בין: הו שלום עוגה נחמדה וטעימה, אני רוצה לאכול אותך בנינוחות, להריח אותך, להכניס אותך לתוכי ולהנות ממך הנאה שלמה…
לבין: אממ טוב אני לא אמור לאכול אותך ואת לא ממש טובה לי אבל את פה ואת רוצה להיכנס אלי ואין לי כוחות להתנגד וטוב נו יאללה״.
ואז היא הסבירה שמה שנוצר כתוצאה מהאכילה החפוזה בעמידה זו תחושה של חוסר סיפוק.
שאין הלימה בין הפעולה שנעשתה לבין החוויה שנחוותה. שהגוף שבע אבל הנפש נשארת מבולבלת ורעבה.
״וואוו״ אמרתי, ״תיארת עכשיו במדוייק גם את האכילה הרגשית וגם את חיי המין שלי בשנים האחרונות״.
לפנות ערב צילמתי מלאך:
ֿ
