בדרך הביתה עכשיו חתול שחור אחד שהיה ישוב זקוף וגאה ובהה משועשע בעוברים ובשבים, נמלט כל עוד רוחו בו ברגע שראה אותי מתקרב. כנראה פחד שאביא לו מזל רע.
הוזהבתי מאחורי גבי על ידי גבירה נכבדה (השם שמור במערכת ובלב) עם ציווי אחד בלבד: ״תכתוב, בבקשה.״
עכשיו אני קצת מרגיש כמו זונת פוסטים, ומצד שני יש בזה גם משו משחרר, כאילו אני משחק עם הכסף של הקזינו. יותר ממתבקש פה הקאבר הזה, תזכירו לי בהזדמנות להרחיב על הקשר בין השיר לבין ילדות בצל התעללות:
בבוקר ארזתי את עצמי ונסעתי באוטובוס לצוד את הסתיו בגן לאומי עין חמד. ממש ממש רציתי לראות ולצלם שלכת כבר שבועות, הרגשתי את זה כצורך גופני בוער. הקשבתי לחמישית והשביעית של בטהובן בעודי ממתין לציפור שובבה ששתתה ממימי נחל כסלון שתתקרב. אחר כך עברתי לסול/RnB שעה שהשמש הלכה וירדה וצבעה הכל בכתום משגע.
יכולתי לשמוע את המחשבות שלי היטב כל היום, והמסקנות הן שאני *חופר*, כאילו, וואו. טוב אבל זה לא חדש. בגיל 44 אני עדיין ואולי יותר מאי פעם מבלה את עיקר הזמן בלהתקוטט עם עצמי, לדאוג, לספר לעצמי סיפורים מבאסים, להניע את עצמי ולמשטר את עצמי. כל הזמן פוחד לפגוע, לאבד, לטעות, להרוס, להתפרץ. מחזיק את עצמי וסוחב את עצמי ומעייף את עצמי נורא.
וגם יכולתי להרגיש את האהבה בבטן. כואבת, מאכזבת, חסרת מוצא וישועה, ועם זאת קיימת כמו תמיד ולא הולכת לשומקום.
