בימים האחרונים שקעתי עמוק יותר אל תוך התחושות הקשות, בלי כוחות לחתור. התדרדרתי לאכילה רגשית.
שלשום בערב נפגשתי בצפון הישן עם חברתי הסקסולוגית היפה והפגישה רק הדגישה לי עד כמה אני לבד בכל הסיפור הזה. היא נשמה טהורה והיו לה כוונות טובות, אבל היא לא קראה את הכרוניקה שכתבתי ולא היתה מעורה בפרטים. ניסיתי לסכם לה, אבל היא קטעה אותי עם השערות והנחות לא רלוונטיות ושאלות לא ממש קשורות. לבסוף הגיע השלב, כמו בכל שיחה שלי על הנושא עם כל אחת, שהיא שאלה: ״ומה עם טיפול, חשבת על זה?״…
זה די מצחיק, כשלאנשים נגמרים הרעיונות הם שולחים אותך לטיפול, כאילו יש שפע של פסיכולוגיות ומטפלים זוגיים עם ידע מעמיק וזמין לגבי איך לרפא ולפתור מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית שנמשכת כבר 14 שנים, סבוכה וקוצנית כמו בוגנוויליה, עם 10 שנים הפרש בין בני הזוג וכאשר אחד מבני הזוג הוא אמן, והן בסך הכל מסתדרות די טוב זו עם זו ובלי מחלוקות מיוחדות. אני מבין שאנשים רוצים למצוא פתרון ולחשוב בצורה אופטימית, ושקשה להשלים עם מציאות קשה ואולי בלתי פתירה. וגם, לו היינו מוצאים מטפל/ת מתאימ/ה, לא הייתי יודע איך לענות על שאלה כמו: ״מה היית רוצה שיקרה?״. בשלב הזה אני מרגיש שכבר אין לי מושג, ואני בעיקר רוצה למות.
כשהתחלתי לכתוב את כרוניקת ״פרווה בנפטלין״ לא היה לי ברור לגמרי למה אני כותב, וקיוויתי שאגלה במהלך הכתיבה. חשבתי שאולי אני מנסה לחזור ל״עצמי״, למיניות ולשובבות, לבמה, לחיזורים, להתערבבויות ולפרופיל גבוה. בסוף הכתיבה שאלתי כמה שאלות פתוחות וקיבלתי תשובות מגוונות.
שלושה שבועות אחרי, אני חושב שאני מבין. כתבתי כדי להפסיק לשקר לעצמי וכדי להציף ולעבד את הטראומות ואת השברון.
המצב לתפיסתי הוא כזה: אחרי 5 שנים שבהן ממש ניסיתי והשתדלתי לגרום למערכת היחסים לעבוד ולהתגשם כמו בחלומותיי, אזלו לי הכוחות ואני מיואש ברמה עמוקה. רציתי זוגיות מאפשרת עם המון סקס ובדסם והגשמת פנטזיות ויצירה ופתיחות וכנות, ומה שיצא זה ממש ממש מעט סקס, וכל פעם שכן היה יותר בדסם וסקס, זה נגמר בפגיעות קשות בי, ואת הכיף והפנטזיות היא עשתה עם אחרים. כתוצאה מזה הזכרון הרגשי שלי מסקס ובדסם נהיה של משו קשה, לא נעים, מאכזב, מביך, משפיל, עצוב, לא אמין, כואב, ודל בעונג. עם כל סבב האמון שלי דעך וכמות האנרגיה שהייתי צריך להשקיע בשביל להביא את עצמי ל״שם״ שוב עלתה. עד שלבסוף נשארתי חסר אנרגיה לחלוטין, בלי אמון בכלל, בלי ביטחון בה, בי ובמיניות, ובחודשים האחרונים פשוט ניסיתי לשקר לעצמי ולהחליק את הדברים מתחת לשטיח.
הואיל ואני אדם מאוד רומנטי וסקס אצלי קשור לאהבה, ואני לא מסוגל כבר לעשות סקס עם אהובתי, (שאותה אני עדיין אוהב למרות הכל, בלי לרצות בכך או לשמוח על כך אבל זה המצב) אז הפכתי לפחמים רטובים באופן כולל, וכל הנושא המיני/רומנטי נהיה קפוא ובלתי נגיש. זה לא אומר שהצורך לא קיים ולא בוער עמוק בפנים, כפי שאני מגלה פעם בכמה ימים כשאני מאונן, ואז אחרי התחלה איטית ועיקשת אני מוצא את עצמי עם אותן פנטזיות אקסטרימיות ואותם רגשות קשים שעולם וגואים עד שאני גומר וחוזר לקפאוני.
יכול להיות שבוקר אחד אתעורר ודברים לא יכאבו כל כך, וארגיש שבא לי לעלות שוב על הסוס איתה ולרכב אל עבר התופת. אולי היא תכיר מישו ותתאהב בו ותעזוב אותי בשקט. אולי תגיע מישי שתדע לעשות איזה הוקוס פוקוס שימיס את הקיפאון. ואולי יקרה משו שאי אפשר לחזות כרגע. נפלאות דרכי האהבה, והסיבה שהמציאות עולה על כל דמיון היא שהפנטזיה בכל זאת מחוייבת לכללים של סבירות, והמציאות לא.
