הבצורת הזו כל כך אופיינית לדרך ההתנהלות הטיפשית והמכעיסה של דברים בעולם המסריח הזה.
רוצה גשם, אפרוריות, עננים בשביל זריחות ושקיעות מרהיבות, ירוק ופרחים, חיות והתחדשות?
תקבל יובש, שפתיים פצועות, אבק, אדמה חרבה, קוצים וחול.
רוצה לטפל במה שכואב לך בפה בצד שמאל למעלה? יקבעו לך תור שיימשך חצי דקה בו הרופא ישלח אותך לצילום. אחרי הצילום תחזור לרופא לעוד תור של דקה וחצי שבו הוא יתן לך רשימת טיפולים אינסופית ויקרה שמטפלת בכל הדברים שלא מפריעים לך, והפניה לרופא חניכיים שיגיד מה לעשות עם מה שכן מפריע לך. התור לרופא החניכיים יתאחר ברבע שעה וימשך חמש עשרה שניות, בו הוא יגיד מה שידעת שיגיד וישלח אותך לניקוי שורשים עמוק שמרגיש כמו אונס קבוצתי ולא במובן החיובי.
אחר כך תחכה בתור לפקידה רק כדי לשמוע שהתורים יהיו רק בעוד ארבעה חודשים והיא גם לא יכולה לקבוע אותם כי יש לה בעיה במחשב. בינתיים לא התקדמת אפילו מילימטר עם הבעיה המקורית שבגללה התחלת עם כל הטיפולים, וגם לא תתקדם עד הקיץ.
רוצה לאהוב ולהיות נאהב בצורה בריאה וחיובית על בסיס קבוע? תתחתן עם מישי שאתה אוהב ושיש תאימות בשריטות ובסטיות שלכם, רק כדי לגלות שסקס איתך זה לא ממש מסתדר לה, ושהיא פוגעת בך שוב ושוב עד שאתה כבר לא מסוגל להאמין בה יותר ולסמוך עליה בשומדבר והיא בעיקר מביאה לך עצבים.
יש לך כשרון מיוחד למשו? תהפוך אותו למקצוע שלך ותראה איך לאט לאט ובהדרגה אתה מאבד את החשק לעסוק בו ומה שפעם היה חלום ותשוקה הפך לכורח ואונס ולהכלה אינסופית של אנשים בעלי הפרעות אישיות שמשלמים לך בשביל להפוך את החרא שלהם למשו עם ערך אסתטי.
נשבר לי כבר מהחיים האלה, מהעולם הזה, מהאנשים האלה, מעצמי, מההתמודדות, מהלקום בבוקר בשביל כלום, מהיעדר הציפייה והתקווה, מכל הזמן להניע את עצמי לעשות דברים שאני לא באמת רוצה, מהבגרות המזויינת, מהסבלנות וההשקטה והמיאוס וכל הזבל הזה מסביב.
״לוקח הרבה זמן לעכבר להבין שהוא במלכודת
אבל כשהוא כבר מבין, משהו בתוכו לעולם לא מפסיק לרעוד״.
(לורי אנדרסון)
