הלכתי לישון ונרדמתי אחרי התהפכויות. ישנתי בגוש אחד והתעוררתי בחמש וחצי. היה כבר אור בחוץ, ורשמתי לעצמי שהפנטזיה שהיא חוזרת באמצע הלילה ומתגנבת למיטה ומחבקת אותי, ושבגללה הקפדתי להשאיר את המפתח מחוץ לחור המנעול, התבדתה.
היה בוקר יפה, עם קצת עננים, ודמיינתי מה הם עושים ברגע זה ממש. אני מכיר בקרים הזויים ורומנטיים שכאלה, של התחלות חדשות. התקלחתי, כדי שלא אהיה ג'יפה כשאחזור והיא תחכה לי, הערתי את קופיקו, והלכתי להביא לחמניות. הדרך לרחובות דווקא עברה מהר, אבל אחרי שהורדתי אותו לא הצלחתי למצוא מונית. הלכתי שני קילומטר על רחוב הרצל לכיוון דרום אבל כל המוניות שירות היו מלאות כבר. עברו עלי איזה עשר מוניות, ולא האמנתי שזה קורה לי.
בסוף, ממש על גבול שעריים, מצאתי מונית שרק החלה להתמלא, והנסיעה היתה מסוייטת כרגיל, כאשר הפעם הנהג שמע קליידרמן כל הדרך, ואף 'ניגן' באצבעותיו על המוט הכסוף שפותח את הדלת, ולחרדתי אף פצח בזימרה עם שירי הקיטש. כל הדרך הייתי דרוך ולחוץ, להוט להגיע הביתה כבר, ולראות אם היא הגיעה, ולשמוע על קורות הלילה שלה.
ירדתי מהמונית כמה מאות מטרים לפני איפה שאני יורד בדרך כלל, כי היו עבודות בכביש וכבר לא יכולתי לסבול את שירתו של הנהג, ורצתי את רוב הדרך הביתה.
נכנסתי. היה שקט ומסודר כפי שהשארתי. ואז הבחנתי במפתחות שלה, ובתיק הריק על הספה עם רשימת האביזרים, כאשר כל סעיפיה מחוקים במרקר כחול. כוחותינו שבו בשלום, מסתבר.
את תהום מצאתי במיטה, ישנה שינה עמוקה. נשקתי לה כמה פעמים על לחייה אך היא לא התעוררה. בעשר וחצי באה אלי זמרת להקלטות, ובאחת עשרה וחצי תהום יוצאת לעבודה. אני מניח שאני אאלץ להישאר במתח עד שהיא תחזור אחרי הצהריים.
אני מרגיש מושפל, הנפש שלי בוערת, אני רועד ומאוד חסר סבלנות. כואב לי. בא לי לבכות. ואני אוהב אותה מאוד, ומבין שהיא כנראה מאוד עייפה. עצוב לי. אני הולך לעבוד.
לפני 17 שנים. 13 ביוני 2007 בשעה 6:20
