מתחת לפרווה

אני אמשיך לספר מאיפה שהפסקתי אתמול :

תהום יצאה לעבודה, ואחרי שסיימתי לעבוד בצהריים יצאתי לסיבוב סידורים. הייתי כל כך נשלט, אני לא חושב שאוכל ממש לתאר את התחושה. הלב והבטן רעדו כל הזמן, ספרתי את הדקות עד שהיא תחזור. הרגשתי מבוייש וחלש, האנשים שעברו אותי ברחוב נראו לי כמו שולטים. זה היה ממש כמו סוג של טריפ. הרגשתי שכתוב לי על המצח 'גבר מושפל', ושכולם יודעים שאני אפס. הכנתי צלי עוף עם תפוחי אדמה ביין לבן ודבש עם שלל פירות העונה, סידרתי את הבית, והמשכתי לעבוד עד שהיא תגיע. בינתיים גם שלחתי לה הודעה בה הודיתי לה על אתמול ועל איך שהיא העמידה אותי במקומי.

כשהיא הגיעה בשלוש וחצי כרעתי על ברכי והשתחוותי אליה. וזה היה מהלב. היא היתה כל כך מחוייכת ושלמה, מלאת ביטחון. לא היה קשה לראות בכלל איך הדריכה שלה עלי מציבה אותה במקום גבוה וכיפי. התיישבנו לשוחח, והיא סיפרה לי עוד פרטים על חוויותיה מהלילה הקודם. ליקקתי לה את הרגליים, ואז היה מעין סקס משולב בכאב שנמשך שעה ומשו, ואז הגיעה סקארלט לצלם אותנו לעבודת הגמר שלה. צילמנו הרבה התרחשויות קינקיות, ובהדרגה הרגשתי את הרעש הפנימי שוכח, ואת הנורמאליות שבה לתודעתי.

אני ממש זוכר את הרגע שלפתע הבחנתי שהתחושה השתנתה, שהכאב הזה וההתרגשות המטורפת נרגעו. ואני זוכר שהתאכזבתי לגלות את זה... כמה שזה כאב לי, כמה שזה שיגע אותי, אהבתי מאוד להיות במקום הזה. להרגיש מושפל, חסר אונים, תלוי בה. זה מילא אותי במרץ והשראה.

אחרי שהסתיימו הצילומים היינו כבר עייפים מדי לעוד סשן, ותהום הביאה לחם דגנים וממרחים מפנקים ומרחה לנו פרוסות. הלכנו למיטה ונהננו מהאינטימיות הרגועה, והחלפנו מילות אהבה...
ישנתי מעולה בלילה, שעות ארוכות ומתוקות.

אני מקווה שזה ימשיך. אני חולה על ההתרגשות הזו, על הכאב המר והבושה שאני מרגיש כשהיא מאזכרת את המאהב שלה, על הנחיתות בבטן, והיובש בפה, והתשוקה הבוערת לשרת אותה ולסגוד לה. לא אכחיש, שביממות האחרונות הרגשתי את האהבה אליה חיה ויוקדת יותר מבימים כתיקונם.
וממש כשם שהכאב העצום כשהיא היתה איתו היה מלווה בעונג ובהתרגשות, כך החזרה לשגרה והחיבוקים החמים לוו בקצת כאב, טעמה החמצמץ והרגיל של המציאות.

ובמציאות, אני יודע, היא צריכה אותי לא פעם חזק, סמכותי, דוחף. לפעמים היא גם צריכה אותי דום. לפעמים היא גם צריכה אותי 'רגיל'. במציאות, לאחר ששוכחת החרמנות, שוכח גם הדחף להשפיל ולהתעלל, וגם אצלי יורד הדחף להתמסר. במציאות אני יודע כמה היא אוהבת אותי, ושלא פחות משהיא נהנתה איתו, היא נהנתה מהידיעה שאני בבית וסובל, ושכשהיא תחזור היא תמצא אותי במצב נשלט והשתדלותי. אבל זה כל כך כיף ומסעיר להעשיר את המציאות ולהקצין אותה, ולשקוע לפרקי זמן ארוכים באותו ערפל ורוד ומסמא, בו אני מדמה אותה לאלוהים, ומקריב את עצמי למענה, ונהיה מבוזה ומושפל למען החיוך שלה.