לראשונה מזה הרבה זמן אני מוצא את עצמי מתקשה לכתוב. הסיבות לכך מגוונות, ואני אנסה לכתוב בזרימה חופשית ובלי לעצור כדי שהכל יצא החוצה ונוכל להמשיך בחיים כתיקנם.
אני מרגיש שאנחנו מנוכרים לאחרונה, אני ואתם. אני ואתן, בעצם. אני יודע שאתן קוראות לפי מס' הצפיות, אבל תגובות כמעט ואין וגם לא בפרטי. אני מניח שזה כי אין לכן מה להגיד. ודווקא יכולתי להעזר בקצת תמיכה קהילתית בעודי פוסע בנתיבים חשוכים, בעודי מנסה ללכת עד הקצה עם הפנטזיה, עם התשוקה, עם האהבה. כי זה כואב, יו נו, וזה קשה.
ויכול להיות שאלו דמעות תנין, אבל באמת נפגעתי מהפרודיה שמישי עשתה על הבלוג שלי. נתקלתי בזה בעקבות הפניה של ידידה, ארבעה ימים אחרי שזה פורסם. כנראה שזה לא נראה חשוב למי שעשתה את זה לידע אותי לפחות. ראיתי שכולם צחקו, וכנראה שזה באמת היה מצחיק מאוד.
אלוהים היא עדי, שלעולם לא היה עולה על דעתי לעשות פרודיה על בלוג של מישו. ודאי שלא על בלוג רגשי וחושפני בו פורש האדם את כל רגשותיו הכמוסים והמביכים ביותר. אני גם לא מבין למה אני מטרה לסאטירה. אני לא פוליטיקאי, ולא נהנה משום מנמעי שלטון או כספי ציבור. מעולם לא התיימרתי להיות יותר מאמן עני מפלורנטין עם הפרעות אישיות. ראיתי את התגובות שם, ותמהתי איך זה שכל האנשים האלה לא תוהים איך זה להיות בצד הנלעג של הלעג. התפלאתי איך זה שלא חושבים איך זה יהיה לנסות לנסח משפטים אחרי זה. איך זה ירגיש לספר על חוויות אינטימיות כאשר אני יודע שהדברים יכולים להוות פלטפורמה לדאחקות.
אבל החלטתי לא להתייחס לזה, ולהמשיך בשלי. רק שאני מוצא את עצמי חסר חשק לכתוב הלילה, וזה מה שעולה בי. אולי אם הייתי מרגיש שמישו מתעניין, שלמישו איכפת, אז הייתי מדווח. כי זה קשה. זה קשה לדלות מהזכרון את ניחוחם של רגעים לא תמיד נעימים. לפעמים זה ממש קשה להיות הכי כן בעולם, ולחשוף את החולשה שלי, הכניעות שלי, את המושפלות. ואת איך כל זה מסתדר עם כל שאר הגורמים הנורמטיבים בחיים, ואת איך כל זה מצליח לקרות, ופאקיט. פשוט פאקיט.
היה יום קשה. עבדתי מהבוקר מוקדם עד אחרי הצהריים, והבאתי לתהום כסף לקנות סנדלים חדשים, והלכנו לתחנה המרכזית, ונסעתי לרחובות, ושיחקתי כדורגל עם קופיקו ועוד שמונה ילדים במשך חצי שעה ועמדתי למות, ונסעתי חזרה, ודיוושתי למרכז העיר לאיזה סידור, ואז סידרתי את הבית ושאבתי ושטפתי כלים בזמן שתהום כתבה במחשב, ואז היא סישנה אותי וקשרה אותי למשקוף ותלתה מצבטים על הפטמות שלי וקשרה אותם בחוטים שאותם החזיקה ביד ומשכה עד שהייתי על קצות האצבעות, ואז הגמרתי אותה המון פעמים והיא איבדה עניין ובכל זאת נתנה לי לזיין אותה וגמרתי אבל בלי חדווה, ואז ישבנו ודיברנו עוד והיא נתנה לי לגמור פעם אחרונה לפני שאסור לי לגמור עד מוצ"ש לפחות. ועוד לפני זה עזרתי לה בהתלבטויות שלה לגבי המאהב, והבאתי לה את הפון כדי שהיא תתקשר אליו. והכנתי לה פרוסות עם פינוקים, ועשיתי כל מה שהיא רצתה. והיא הלכה לישון כי היא קמה מחר בחמש וחצי לפנות בוקר, ואני ספידינג אנד לונלי, והזמנתי אגאדיר ואין לי חשק לאכול למרות שזה כבר כאן כמה דקות ולא אכלתי מאחרי הצהריים, ובא לי ללבוש ויניל וללכת לגנון אבל מחר בבוקר אני צריך ללכת להביא את קופיקו, ובכלל, בשביל מה בכלל ללכת לגנון. אה, אני יודע. בשביל אולי להרגיש טיפ טיפה קירבה לבני אנוש, סוטים כמוני, שמקבלים ואוהבים אותי כמו שאני.
לפני 17 שנים. 14 ביוני 2007 בשעה 22:43
