הבוקר קראתי הרבה על דיכאון. כבר עמדתי להשתכנע שיש לי ״דיכאון כפול״, כלומר גם דיכאון מג׳ורי וגם דיסתימיה, עד שהגעתי למשפט שאמר שאדם בדיכאון לא יצליח ללכת לחדר כושר או לצאת לאוויר הצח, ואילו אני עושה שעה וחצי של ספורט כמעט מדי בוקר, ורק בעונה הנוכחית הלכתי עם תהום כבר חלקים לא מבוטלים משבילי ישראל. אז אני נשאר עם האבחנה העצמית שלי של PAWS, אולי בשילוב עם SAD, ובמקום ציפרלקס התקשרתי וקניתי מגבר גיטרה.
המגבר שהיה לי היה מקולקל שנים עד שזרקתי אותו, וכשאני מקליט גיטרה חשמלית בעבודה זה דרך מגברים וירטואלים שקיימים רק בתוך המחשב ומושמעים דרך המוניטורים האולפניים המעודנים והרגישים. אבל משו בחוויה הבלתי אמצעית, הנעורית, של לקחת גיטרה ולחבר אותה למגבר ולהרעיש את הרגשות שלי חסר לי כל הזמן הזה, ועוד מעט כשהמגבר יגיע בעזרת השם ונהג המונית אדע אם זו היתה רק פנטזיה והתרפקות על עבר שלא קיים יותר או צורך אמיתי.
אני מחפש את עצמי ומשתדל ממש הרבה וחזק. אני מיישם הרבה מהעצות שניתנו באתרים השונים שקראתי בהם. אלמנטים מCBT, ספורט, חיבור לטבע, כתיבה יוצרת, פינוקים, שיחות עם אנשים, תזונה בריאה, ויטמינים, אור שמש, עזרה לאחרים... ועדיין ברוב הימים אני מרגיש בין רע מאוד ללא נורא. היום החלטתי לקחת לעצמי ״יום אמנותי״ ולנסות לשוחח עם עצמי. יש כל כך הרבה שאני רוצה לעשות ולהגשים. ורוב הזמן אני מרגיש too shitty כדי לפתח את זה. ואז אני משתדל ולרוב מצליח לעשות את המינימום ההכרחי, אבל לא מתקרב לרמות האנרגיה והפעילות שהייתי רוצה להיות בהן, ושבשבילן נגמלתי מהקנאביס והניקוטין. ואז אני מזכיר לעצמי ש17 חודשים זה עוד לא כזה הרבה זמן אחרי שימוש כרוני של 25 שנה. ושאני בכל זאת עושה לא מעט. אבל אני לא באמת מתנחם מזה. והשעון שלי מתקתק. אני לא נעשית צעירה יותר.
בבוקר גם התפטרתי מפרוייקט גדול שעמד להתחיל. זה היה מסוג העבודות שעושים בעיקר בשביל הכסף, עם חברה שידועה במוסר התשלומים הבעייתי שלה, ושהפסקתי לעבוד איתה לפני שנה וחצי בגלל כל העניינים המשמחים האלה. הם התקשרו ושכנעו אותי שעכשיו הכל השתנה ויש הנהלת חשבונות חדשה, וכדי להוכיח את כנות כוונותיהן הבטיחו מקדמה. מהרגע שהסכמתי לחזור לעבוד איתן הפסיקו הדיבורים על מקדמה ומנגד קיבלתי מבול של שירים להלחנה עם הנחיות בפונט אדום בולט. נתתי לעוד כמה ימים לעבור וכשבחשבון הבנק לא צצה הפקדה כתבתי מייל והודעתי שההסכמות בטלות. צירפתי גם את ההגדרה המילונית למקדמה: ״סכום כסף המשולם מראש, עוד לפני קבלת המוצר או השרות שעבורו נעשה התשלום״. כמובן שאז התחילו הטלפונים עם כל מיני תירוצים והבטחות, אבל אני זונה ותיקה ומנוסה שכבר יודעת דבר או שניים על העולם הזה. אם ההבטחות לא ממומשות אפילו כשהזין עומד, הן בטח לא ימומשו אחרי שהוא יבוא על סיפוקו ויחזור למצב רופס.
ואולי עדיף שבמקום שבחודש הקרוב אלחין שירים מועתקים מרפרנסים ואקליט כל מיני ״בילי דבילי״, ״רונן המעצבן״, ושאר וואנבי כוכבי ילדים חסרי כשרון, יוטיוברים, אושיות טיק טוק ושרטוטות פרחולות זייפניות; שאשב מול המגבר החדש עם הגיטרה החשמלית ואנסה להיזכר מי אני ולמה.
