מתחת לפרווה

אני מנסה, אבל ככה זה בשלולית של בוץ. תקוע, דביק, רטוב ומגעיל.

אתמול לפני שהיא הלכה לעבודה בצהריים עוד יצא לנו לדבר קצת באווירה שפוייה יחסית אם כי עדיין קפואה, ובשלב שקצת התחלתי להפשיר כי כבר לא יכולתי להזעיף מבט יותר והתחלתי לחייך, יכולתי להתחיל לשחרר עליה את הזעם בצורה פיזית ומבוקרת, אבל גם מאוד כאב לה, וגם היא מיהרה לעבודה, וגם זה במילא לא היה עוזר ולא פותר שומדבר. את הכאב לא באמת הייתי משחרר כי הוא רב ועצום מדי והיא לא היתה עומדת בו, והיא סתם היתה מרגישה מנצחת אחרי זה.

מעבר לזה לא ממש נפגשנו, היא עבדה מהצהריים עד הערב ואני מהערב עד הלילה. היו אצלי שני כוכבי ילדים ונוער, כולל אחד שהזכרתי אותו לפני כמה שבועות בהקשר של כתבה עליו שקופיקו קרא (על סטוצים) . העבודה הזו היתה עם דדליין מטורף ועבדתי עד אחת וחצי בלילה, תהום כבר הלכה לישון, והתעוררה הבוקר בחמש וחצי. אני התעוררתי בתשע וגיליתי שנתקעתי בלי כסף ובלי אפשרות למשוך, ואני צריך לנסוע להביא את קופיקו מוקדם, בגלל שהוא חולה, ואמא שלו הלכה לעבודה והוא לבד מהבוקר. תהום בעבודה ואי אפשר להשיג אותה, ומזל שיש את המכולת של דני למטה ויכולתי לרשום 20 שקל.

במהלך העבודה אמש נתפסה לי הזרת באחד מהצירים של הסטנד של המיקרופון, בזמן שכיוונתי אותו להקלטת גיטרות אקוסטיות. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, והמשכתי בענייניי, ואז הבחנתי שיורד מזה דם, ושנפער חתך באורך סנטימטר וחצי, ועבה למדי. כנראה שהתרגלתי מאוד לספיגת כאב פתאומי ולא צפוי.

ד"א, ברטרוספקט של כמה ימים ואחרי שיחות, אפשר לקבוע שמה שגרם לבלאגן ביום ו' היה הפחד שלה לראות אותי מתמזמז עם אחרות. זה מה שגרם לה להסתגר בפני, להתעלם ממני, ולברוח. ואני בכלל לא הייתי בקטע של להתמזמז עם אחרות, בטח שלא מאחורי גבה, ובכלל, רציתי שהבילוי יהיה משותף, בכל אינטראקציה שלא תהיה, שלי עם אחרות ושלה עם אחרים ובמיוחד עם המאהב. אז קיצר, גם אחרי שבועות בהם היה לה מאהב וספגתי ממנה את כאב הקנאה הכי קשה שאפשר, עדיין מה שהטריד אותה זו האפשרות שהיא עשוייה לקנא לי, ועוד על כלום.

השבוע אני נוסע לרחובות חמש פעמים בימים רצופים. בשני ושלישי כרגיל, (רק שהיום כאמור חמש שעות מוקדם יותר) ואז ברביעי יש לי את הפגישה המהנה עם פקידת הסעד, ואז בחמישי כרגיל, ובשישי לאסוף אותו לסופ"ש. תהום עובדת בכל הימים מלבד שבת, ואני מן הסתם אעבוד גם כן בזמנים שלא אהיה עם קופיקו. לא יהיה לנו זמן משמעותי של רק שנינו עד מי יודע מתי. אחרי שנגמר השבוע הזה הרי מתחיל שבוע חדש. אז הדברים פשוט ישקעו להם, גם הרעים, גם הטובים, ונמשיך לפסוע בשממה.

ובמקום להרגיש מחוזק, נועז, אוהב, אהוב, מלא באמונה ובאמון, מנצח ונרגש... כפי שאמור הייתי להרגיש אחרי הסיפור הזה לו היה נגמר כהלכה (והוא היה כבר קרוב לסיום ממילא, כך הסכמנו שנינו כשניתחנו את זה) , אני מרגיש חלש, עצוב, בודד, מבוייש, חסר אנרגיה, מרוקן, חסר ביטחון, חסר אמונה. וככה זה בשלולית של בוץ.