לפני 17 שנים. 25 ביוני 2007 בשעה 15:04
הכאב הזה שבוער מתחת לתפקוד הנורמטיבי, עם קופיקו ובעבודה, כשאני בדרכים, בטלפון.
הכאב שלא מוצא ביטוי, כל הפוסטים שאני מתחיל ומוחק.
הדברים שאי אפשר לומר, הדמעות שאי אפשר לשחרר.
התקוות השבורות, הכאב שנשאר, העולם שממשיך להתנהל.
חוסר הביטחון בעצמי, בכל מובן, אפילו בעבודה.
החרא, החרא, החרא.
הזכרונות הרעים שכל פעם מתממשים חזרה אל מול העיניים העצומות.
האנחות, הנשיפות, הקושי לחייך, התרסקות האמון.
החשדות, הדאגות, הרתיעה ממגע, הרחש הבלתי פוסק, החלומות הרעים, נקישת הלסתות.
האחיזה החזקה בעצמי, שלא אתפרק, שלא אתפרץ, שלא אשבר.
הבושה, הדחף להוריד מסך, להיעלם, לסיים את הסיפור. הכעס, העלבון, הבדידות. העייפות.
חוסר היכולת להיעזר, הנסיון להמשיך הלאה, השקט המתוח, המבטים האטומים.
השתיקה.
