ישנתי חרא בלילה.
זה היה אחרי ערב משעמם כזה, בסופו של שבוע קשה, ואחרי שקופיקו הוחזר, ותהום התיישבה לי על הפרצוף וגמרה, ואחר כך קראה לי למקלחת להשתין עלי, ואז עוד איזו שעה של השתעממות, ואז היא לקחה אותי למיטה וישבה לי על הפרצוף ונשכה וצבטה וכל הזמן אמרה כמה כיף לה, ואז התחילה להתעייף ואני התחלתי לעשות ביד כי הבנתי שממנה לא תבוא הישועה, והיא דיברה על זה שהיא רוצה מאהב חדש וכל מיני, אבל הדיבור שלה הלך ונמוג, ואני הלכתי והשתעממתי והרגשתי סתמי מאוד, עד שבסוף הפסקתי לשפשף והלכתי לסלון. היא אפילו לא הבינה שלא גמרתי. היא כמעט אף פעם לא טורחת להגמיר אותי, כל כך רגילה שאני דואג לעצמי והיא פשוט יושבת שם ומצחקקת, לאחר שהגמרתי אותה כמה וכמה פעמים בעמל רב. איכשהו נראה לי, שביחסי המין בינינו, בדרך כלל, היא נהנית יותר. אז בשביל מה לי. לעשות ביד אני יכול גם לבד, או מול המחשב, ולפחות אוכל לחשוב על מה שאני רוצה בלי שהיא תפריע.
ובינתיים אני מנסה להתמודד, רגשית, לא אופרטיבית, עם כל הבלאגן. יש כבר רצף ארוך ומדכא של מטחי חרא בחיי בחודשים האחרונים, שמתחבר באופן טבעי לכל משקעי החרא שכבר ירדו בעבר והצטברו בתחתית התודעה שלי. כמעט כל דבר בחיים הוא דאונר, הרי. אז אני מתפקד, ועושה פעולות גם כשלא בא לי. מבחינה אופרטיבית אני מצליח לשרוד, דרך כל דבר. אבל ברמה הרגשית, כל כך קשה לשמר את האופטימיות, את החיוניות, את האמונה. השיאים כל כך קשים להשגה, ונגמרים כל כך מהר. כוח המשיכה מושך מטה מטה, שעון החול שופך את זעמו על ראשי בזרזיף בלתי פוסק, כל כך הרבה עבודה בשביל כל כך מעט כיף.
ואני מחפש את מה שימלא את המצבר, מחפש מקום להניח את הראש, מחפש אהבה להתמלא בה, מחשבה להתלהב ממנה, מטרה ברת השגה לשאוף אליה. ולא טוב לי. אני מזהה את התסמינים, בהתהפכויות שלי בלילות, באיך שאני מחשב זמנים לאחור, לא בגלל שאני מצפה לפעילות הבאה, אלא כי אני מת כבר שהנוכחית תיגמר. באיך שהמחשבות רובן שליליות, באיך שהמוח מייצר תסריטים שליליים ומתמודד איתם, באכילה הרגשית המגעילה שתוצאותיה רק מורידות לי את הביטחון והחשק לחיות עוד יותר, בעצבנות הקיומית, בבכי העצור, באנחות התכופות והקולניות, ובחלומות הקשים והרעים שאני חולם.
לפני 17 שנים. 1 ביולי 2007 בשעה 4:53
