לפני 19 שנים. יום שישי, 29 ביוני 2007 בשעה 9:29
אחר כך היו לי עוד שעתיים להעביר תחת השמש הקופחת, ואלוהים, החום הזה בלתי נתפס. כבר נכנסתי בחיי לסאונות רטובות שהיו פחות חמות ולחות. עשיתי כל מיני סידורים, וקניתי לקופיקו ולתהום שקיות עם סוכריות שליקטתי מכל הצבעים והמינים. חזרתי לאסוף את הקופיף הנרגש ותעודתו (חלק מעולה, חלק בינוני, וחלק צריך לשפר) ותפסנו מונית חזרה לעיר הגדולה.
אמש חזרתי נסער למדי, וסוף סוף הצלחתי גם לבכות. עשינו ערב האזנה למוסיקה עם סמכות מוסרית, ואחרי מאיר אריאל ובוב דילן הגיע תורו של האלבום המופתי של לו ריד - 'ברלין'. הבכי המשחרר הגיע בשיר המצמרר "The kids", בו הוא מספר איך לוקחים לאהובתו את הילדים כי טוענים שהיא אמא לא טובה ומופקרת מינית. תהום בכתה גם היא, והמשכנו לבכות גם בשיר הבא, "The bed" בו הוא מתאר את קן אהבתם, ואת המיטה בה חתכה את ורידיה באותו לילה מוזר וגורלי. הבכי באמת היה משחרר, וקמתי הבוקר קצת יותר מחוזק. 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה' ... כמו ששרתי לקופיקו בעודי מחזיר אותו לבית אמו אתמול לפנות ערב, והוא צחק בסוף כל בית, כל פעם כשהגעתי לפזמון.