זה פוסט שמתבשל בי איזה זמן, בדרך כלל השאלה עולה כאשר אני מואשם בזנות צומי, או באקסהבציוניזם, או כאשר יש השלכות לא נעימות (לי) לכתיבה שלי, כמו במקרה הנוכחי עם הרשויות. אני מקווה שאצליח להבהיר את הנקודה כהלכה.
אז ברור שיש את האלמנט שאני פרפורמר, שאני נהנה מקהל, נהנה מתשומת לב ועניין, ולא נרתע מחשיפה. אבל בעיני זה לא רק שלא לב העניין, זה ממש רק בשוליים.
התחלתי לכתוב את הבלוג לפני שנתיים וחצי, חודשיים אחרי כניסתי לכלוב, כשהבדידות והכאב עקב הפרידה מהאקסית כבר גרמו ללבי להתפקע. באותם ימים גם התוודעתי למסנג'ר, ומצאתי את עצמי מתקתק את אותם מילים ממש שוב ושוב לאנשים שונים שביקשו לדעת מה שלומי. אז השיקול הראשוני בכלל היה פרגמטי. במקום לתקתק את זה 30 פעם, אני אספר את הסיפור פעם אחת, קרוב לרגע האמת, ואפשר יהיה להתחיל את השיחה ממקום יעיל הרבה יותר. וכמו רבים אחרים שמצטרפים לכלוב, גיליתי שבמסע אל נבכי הנפש והמיניות, זה עוזר לכתוב את התהליך, וזה עוזר לקבל פידבקים חיוביים ומאשרים על חוויות שחונכנו שאסור לנו לעבור, אסור לנו אפילו לרצות אותן.
הכתיבה שלי באה ממקום עמוק. אני כותב את הפוסטים בוויש אחד, בלי לעצור לחשוב, בלי לתכנן ניסוחים, לרוב בסערת רגשות מתונה עד עזה, ואם אני קולט שאני עוצר לחשוב ומהסס אני פשוט עוזב את זה. הכתיבה מאפשרת לי לעשות סדר במחשבות, לפרוק את הרגשות. פעמים רבות אחרי שאני כותב אני מרגיש הקלה, שלמות. לא פעם אני בא לכתוב עם תחושה של מבוכה או בושה במשו, ואחרי הכתיבה אני מרגיש יותר שלם עם עצמי, המבוכה נעלמת, ואני מבין את עצמי ואת מניעיי טוב יותר. החשיפה לאור גורמת לשד להראות מפחיד הרבה פחות ומעקרת אותו מעוקצו.
בנוסף, היות שבצבירת חוויות מדובר, התיעוד מעניק לחוויה נופך נוסף, הופך את הרגע לנצחי. זה בדיוק כמו הרצון לצלם בטיול. להשאיר לעצמך מזכרת מהרגע היפה, שתוכל להתחבר אליו אחר כך. התיעוד גם מאפשר רטרוספקטיבה, לבחון את ההתפתחות והשינויים, לאבחן את הדפוסים והמחזוריות, ללמוד את עצמי. המחשבות הן הרי כל כך אמורפיות, משתנות ונשכחות.
החיים של כל אדם הם 'סרט'. השאלה היא איזה סרט זה, ועד כמה הוא מעניין. במקום מסויים, הכתיבה שומרת על חיי, שימשיכו להיות פרודוקטיביים ושפויים. הדין וחשבון שאני נותן לעצמי שומר עלי מלהיסחף למצבים שנוגדים את הרצון וההגיון הבריא שלי. למדתי שהתרחשויות שאני "לא יכול" לכתוב עליהן בבלוג, עדיף להן שלא יקרו, שכן הן מטבען מתרחשות במקומות רעים וקשים שמומלץ לי להתרחק מהם. דיסקרטיות נועדה להשיג דבר מה, בדרך כלל להגן על האדם מפני הכרה של הסביבה בדברים שהוא לא שלם איתם בעצמו. אני מעדיף לעשות רק דברים שאני שלם איתם, ואם אני בכל זאת עושה דברים שאני לא שלם איתם - שאדע את זה, ואדע בדיוק למה אני עושה את זה.
אז אני מציב לעצמי מראה, מראה גדולה ומוארת. והמראה הזו היא כלי מרכזי בהבנה שלי של עצמי. גדלתי בבית אקדמאי נורמטיבי, עם הורים שמצד אחד היו מאוד פרוטקטיבים ודאגנים, ומצד שני הזניחו והתעלמו מהצרכים הרגשיים שלי, לא ידעו להכיל בגלל החולשה שלהם עצמם, וגם האספקטים הגופניים של הורות כמו חיבוק של אמא או שקמח של אבא לא ממש היו, עקב העובדה ששניהם נכים. גידלתי את עצמי ברמה הרגשית והמנטאלית, ובמיוחד מגיל 16 כאשר המצב בבית היה בלתי נסבל ויצאתי לעולם יחד עם אמא של קופיקו. לאורך כל הילדות שלי חוויתי את העניין הזה, של רגשות עזים ומתפרצים שלא מוצאים מפלט, לא זוכים להכרה. במובן הזה הבלוג שלי נתן לי פיצוי גדול, ושינוי גדול בחיי, בתפיסת העצמי ובביטחון שלי.
מה שמביא אותי לנושא הקהל. הרי יכולתי גם לכתוב למגרה.... אז בהחלט, הידיעה שיש מי שיקרא מאוד נותנת מוטיבציה לכתוב. ממש כמו שרוב האנשים שהולכים לפסיכולוג ממש לא זקוקים לאינפוט שלו, הם פשוט צריכים מקום לפרוק. אבל עדיין חשוב להם שיהיה מישו בחדר שיקשיב, הם לא ישבו וידברו אל עצמם במשך שעה. אז אני חושב שאם הייתי כותב למגרה, הייתי כותב הרבה הרבה הרבה פחות. חוצמזה, לעיתים יש בתגובות דברי טעם שבהחלט מדברים אלי, גם דעות סותרות. לפעמים קריאת דעות סותרות דווקא מחזקת אותי בעמדתי.
ועוד סיבה אחת חשובה. האמנות. אני מתייחס אל כל הבלוג כאל חלק מהיצירה האמנותית הטוטאלית שלי. אני אמן טוטאלי, אין הפרדה בין האמן לאמנות, מלבד בדברים שאני עושה לפרנסתי, שם אני מועבר דרך פילטרים מקצועיים. הבלוג הזה הוא לא יומן של 'קמתי בבוקר צחצחתי שיניים' , וגם לא טלנובלה זולה לשעשוע ההמונים. הוא ספר מסע מגוון, עשיר, ורחב יריעה.
אז כשמציעים לי להפסיק לכתוב, או להתחיל לצנזר, אני מחייך, ונזכר בכל הסיבות האלה, ומבין שביום שאתחיל לצנזר אפסיק לכתוב, כי זה יעקר את הכתיבה מכל היתרונות שלה, וביום שאפסיק לכתוב כבר לא ישאר בשביל מה להילחם, כי כבר לא אהיה אני במילא. ביום שאתחיל להתכחש לרגשותי, ביום שאחזור לארון, ביום שאסתגר מפחד הסביבה... זה יהיה היום בו אתחיל למות. ואני רוצה לחיות. כל כך רוצה.
לפני 17 שנים. 28 ביוני 2007 בשעה 8:48
