מתחת לפרווה

בצהריים הזדיינו, אחרי ארבעה ימים ללא מגע.

זה היה זיון ונילי, שנינו חייכנו כמו מפגרים, גיפפתי אותה כשהיא מעלי, והתנשקנו, ואז היא ישבה לי על הפרצוף וגמרה, ואז הזדיינו כשהיא למעלה ואני נוגע בה וצובט לה את הפטמות, ואז קצת 69, ובין לבין היא הכאיבה לי קצת וציחקקה קצת ואז זיינתי אותה וגמרתי לה על הפרצוף, שפיך של שלושה ימים.

זה באמת היה ונילי, אבל שמחתי שבכל זאת התגנבו להם קצת מרכיבי פמדום, כלומר שמחתי לגלות שאני עוד מסוגל להיות תחתיה. כלומר, מה זה מסוגל, הרי התשוקות והתאוות והרגשות לא השתנו במאום, רק שחוויתי פגיעה קשה ולא צפוייה ומיותרת... ובפעם הטריליארד, מה שפגע זה לא עצם הסיפור עם המאהב וכל מה שהיה סביב זה, שהיה מאוד חזק ומהנה עבורי, אלא אך ורק העובדה שברגע שהייתי צריך אותה, שתבחין במה שהיה ברור לכולם, שאני במצוקה רגשית, ושלא יכולתי לדווח עליה בעצמי או לדרוש את התייחסותה, שבאותו הרגע היא נעלמה והסתגרה בפני, ברחה מפחד קנאתה הלא מוצדקת, והביאה אותי למצב שממש לא רציתי להיות בו. איך אומרים? הו וול.

מילותיו של ג'ון לי הוקר ז"ל מהדהדות לי :
(לדמיין קול עבה של בלוז-מן כושי זקן)
"look now people
when you love a woman
and you know she's doin' you wrong...
but love is blind, love is blind"

אבל התחושה עוד לא גוועה, וכמה שלא הייתי רוצה להשליך את העבר לסל המיחזור ולהמשיך מהנקודה שבה עצרנו, אני גם לא בטוח שזה יהיה נכון, וגם לא מרגיש עדיין שאני מסוגל.
וכמובן שכל נושא הקופיף ממשיך לרבוץ בתודעתי, אבל אני באמת בטוח בעמדתי, ולא רוצה ולא יכול להאמין שתעבור החלטה שתפגע בצורה כל כך אנושה ביחסים שלי עם קופיקו. אם יהיה קרב בנושא, זה קרב שאין לי שום כוונה להפסיד בו.