נסעתי לפנות ערב עם עדי זין גדול לאירוע מכובד בבית יד לבנים ברחובות, פתיחה של תערוכה של ציורים של סבו ז"ל, עם ציורים גם של הנכדים המוכשרים, וכיבוד צנוע בכניסה, וכל המשפחה, וראש עיריית רחובות, ומקהלה עירונית נחמדה. כבר כשהגענו אמרתי לו בלחש שאחת מ'נערות' המקהלה דומה מאוד לפקידת הסעד שלי. (בעודי תוהה אילו מהן הייתי עושה, למרות שכולן עברו 50 מזמן, סתם, כסוגייה פילוסופית). רק כשהם סיימו את החזרה וירדו מהבמה הבנתי שזו אכן פקידת הסעד שלי, שנראתה שמאוד לא נעים לה ממני, גם כשהחמאתי לה שהיא שרה יפה (הם באמת שרו יפה).
העברתי שעה שעתיים איכשהו, וניגנו את שני הקטעים. יידישע מאמא, וואלס של ויואלדי.
חתכתי אחרי קטע הנגינה השני. עוד לפני הנגינה חזיתי בציורים של סבא של עדי. הכישרון עבר בתורשה, יחד עם חלקים לא מבוטלים של החזות, כפי שנתשקף מהתמונה הממוסגרת של הסב שהוצגה בתחילת התערוכה. היתה שם תמונה של עיירה בוערת שנחרטה בזכרוני. וגם העומק של הציורים הפסטוראלים, הטקסטורה הבולטת, והנשמה היתרה, שכל כך משתקפת גם בנכד.. החבר האמיתי היחיד שנשאר לי.
אז כאמור, חתכתי משם ממש אחרי ראש העיר וקטע הנגינה השני, ולא נשארתי לשמוע את פקידת הסעד מזמרת עם חברותיה בחן. אני בטוח שהיה נחמד. אני מקווה רק שהערב תרם לייצור תמונה קצת יותר שלמה שלי בעינייה. לא רק סאדומאזוכיסט דרום תל אביבי פרוע, גם מנגן ויואלדי ביד לבנים ברחובות בהתנדבות בזמנו החופשי.
חזרתי על טורים מתבקשים, וגיליתי שתהום דאגה שהלכתי לבגוד בה, בעקבות הפוסט הקודם. אממ, בלונדה, אם זו היתה כוונתי מן הסתם לא הייתי כותב את זה בבלוג, כאילו. היה נחמד אם היית נלחצת מהסאבטקסט, ולא מהאפשרות שאממש אותו.
עוצמה.
חברות.
מסורת.
מורטאליות.
נורמטיביות צבועה.
משפחתיות.
חוכמת רחוב של מוניות שרות.
סליזיות של דאון טאון דרום תל אביבי.
אהובה בעייתית. החסך ההורי שלה מתחבר בשלמות עם החסך ההורי שלי. רק שאנחנו לא ממלאים את החסך, רק מנגנים עליו. אולי אפילו מעצימים אותו.
לפני 17 שנים. 1 ביולי 2007 בשעה 20:20
