מתחת לפרווה

יום שלישי. אחת בלילה.

בדרך כלל בשעה הזו אני מהלך על סלמה עם בירה ביד ומכנסי ויניל, או במונית עם תהום ועקביה, ורואה את השעה בשעון של הכיכר ביפו. מתחיל את ההמראה הרגלית או הממונעת למעלה, לכיוון כיכר קדומים. והשבוע במיוחד, לאור הכל, ממש חיכיתי ליום שלישי. ספרתי אחורה, מאז שהתחיל השבוע. לנשום אוויר. להיות עם אנשים. להרגיש חי.

שלישי בלילה, ואין דאנג'ן ללכת אליו. הדאנג'ן נסגר. כך נכתב בהודעה לאקונית בלשון עורכי דין שפורסמה היום בחמש אחר הצהריים, בדיוק כשסיימתי לעבוד, ועמדתי להתחיל את החלק של היום שנגמר בהרבה שתייה, ובשיחות נרגשות, ולפעמים גם בחיבוקים, ולפעמים גם בהצלפות וליטופים וחיוכים, ולפעמים בחפינות שדיים, ובנישוק כפות ידיים או רגליים, ותמיד עם מוסיקה חזקה, ותחושה של חיות, ושל עניין, ושל חברה, ושל יופי.

מחמש אחר הצהריים אני מלקט מידע, במפגיע. מרגיש כמו פאקינג דיק טרייסי. מנסה להבין מה לעזאזל קרה. אנחנו, פשוטי העם, בקצה שרשרת המזון, אלו שרק רוצים לבוא למועדון סאדו ולהנות, רובנו, פשוט פיונים על לוח משחק, משחק שגדול מאיתנו, ושחוקיו נשמרים חסויים. למה? כנראה שיש לאנשים מה להסתיר. כי אם נדע את האמת, אולי יצא לנו החשק. אף אחד לא יודע מה קורה, באמת. מה שבטוח זה שאין דאנג'ן הלילה. שהניק של עמוס, הבעלים, נחסם. שההנהלה החדשה לא מנדבת שום פרט, אפילו לא מילה קטנה של צער. עכשיו זה ביזנס, עכשיו זה המאני טיים, עכשיו זו שעתם של עורכי הדין.

ואני, שתמיד תהיתי למה כולם לוקחים כל כך כמובן מאליו את העובדה שיש לנו מועדון סאדו שפעיל כמה פעמים בשבוע, למה כולם כל כך ממהרים להשתלח ולשפוט, למה כולם רואים במאמץ רב רק את הקצה של הזנב שלהם, אני רק עצוב. וחרד. כי אני עוד לא מוכן, לא מוכן לראות בזה תקופה שנגמרה, לא מוכן להסתכל עוד על הדאנג'ן בנוסטלגיה, לא מוכן להשלים עם זה שלעולם לא ארד עוד במדרגות ואתהה רגע לפני שאפתח את הדלת אחרי שהדורמן ישים עלי חותמת, מי יהיה, ומה יהיה, מי אני ומה אני, ואז אכנס וזה יהיה כמו לצלול בשונית אלמוגים, ודגים מכל הסוגים והמינים יגלו לעיני, ואוכל להיות דג בעצמי, הדג שאני, ולשוטט על השונית, ופשוט להיות, מי שאני, מה שאני.

בעיות רישוי בתחת שלי.
אם היה צו סגירה מהעיריה או ממכבי האש לא היתה צריכה להיות שום דיסקרטיות.
אם יש בעיות ביטוח ורישוי הן לא התחילו היום או אתמול. בעיות רישוי יש לכל מועדון בתל אביב. סוחבים את הבעיות האלה, בכל מיני טריקים של עורכי דין, ועם בקשיש, ועם מה שצריך. זה לא היה קשה לראות איך בחודשים האחרונים הדאנג'ן לא רק שלא התרומם, הוא הלך ושקע. הפעילות במועדון נעקרה מתוכן עקב סגירת המועדון לקהילה בלבד, סילוק מלכות הבית, העפת הבמה האדומה עם העמודים, איסורים על עירום גברי, ועוד החלטות שתכליתן להפוך את המועדון למהוגן יותר, נקי יותר. סליזי פחות. התוצאה היתה שגם לקהילה כבר לא היתה סיבה להגיע, לא היו סשנים, לא היו התרחשויות. האווירה נהייתה של מסיבת כיתה בפאב שכונתי, לא של מה שכולנו מדמיינים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על מועדון סאדו. כולנו חננות הרי, כולנו ילדים ביישנים וחריגים, כולנו פרחי קיר. באנו לגנון בשביל להרגיש בבית, לא בשביל להיות הראשונים שעושים סשן בחדר חצי ריק.

היה קשה לפספס את הפרצופים ההולכים ומתעייפים והולכים וקודרים של ההנהלה החדשה. הם הגיעו עם כל המרץ והכוונות הטובות שבעולם, והם אנשים מקסימים ומוכשרים בכל קנה מידה. אבל אולי הסיטואציה הטובענית והתובענית היתה גדולה עליהם, במיוחד בשילוב עם האידאולוגיה שבאו איתה. אנחנו קהילה חמה ונפלאה, אבל להתפרנס עלינו זה די בעייתי. רובנו תפרנים, או לפחות תקציביים.

אז אני עדיין מבולבל, ועדיין לא יודע מה קורה. אף אחד לא רוצה לספר לי כלום, ה'מקובלים' בדנג' עדיין מחשיבים אותי פרחח שיכור, ועם ההנהלה ה'חדשה' אף אחד לא מצליח לדבר היום. והם שותקים, בעצת עורכי הדין או משו. לא יודע אם שלישי הבא בכלל יהיה דאנג'ן, ואיזה דאנג'ן זה יהיה. והניק של עמוס (הבעלים) שפתח שרשור ואמר ששבוע הבא הוא יפתח ושאין שום מניעה חוקית לפתוח נמחק מהכלוב. הכל נורא מוזר, וכל זה כל כך לא מתאים לאיך שהייתי רוצה לראות דברים מתנהלים סביב מועדון הסאדו היחיד שיש לנו בארצנו הצחיחה והמיליטנטית. בשבילי, זה העיקר. זה מה שחשוב. שיש מועדון סאדו עברי, שיש לאן ללכת ולהיות סוטה ושזה יהיה בסדר.

והלילה, אין, ומי יודע אם ומתי יהיה.