מתחת לפרווה

השבוע הזה אני לא ממש פרודוקטיבי.

הבנתי כבר בשבוע שעבר שכוחותיי מתדלדלים והולכים, ואו שאני אאט את הקצב ואקח את הדברים באיזי או שאחטוף איזה וירוס או חידק ואאלץ לנוח עם חום וכאבים ונזלת ירוקה. אז זה לא שאני בואקאנס בפרובאנס, יותר כמו חופשת מחלה רק בלי מחלה. או כמו שתהום אמרה : "צריך לשים אותך כמה ימים בטעינה" . (ודמיינתי את עצמי יושב על עוגן פלסטיק שחור גדול כזה עם מטען בתחת) .

אז משעמם לי, ויש ברוך השם הרבה מה לעשות, אבל כל פעם שאני מנסה לחשוב על לעשות משו התאים בגופי מרימים ראש באיטיות, זורקים אלי מבט תשוש ומסננים "עזוב". אני חושב אולי להחליף את השעות שלי לגמרי לתקופה זו, ללכת לישון בבוקר ולקום אחרי הצהריים, במתכוון, ולנצל את הלילה השקט ורב ההשראה לעבודה. הימים חמים ובהירים מדי, והמועקה מושלת בם.

הקול הגוער והצווחני שבראשי, זה שתמיד דוחף אותי לעשייה, לא מפסיק לצקצק בלשונו ולשלוח חצי ארס פולניים. הוא קורא לי בשמות כמו בטלן ועצלן, מוכיח אותי על שעות שינה ושריפת זמן, שואל בדאגה לחוצה "מה יהיה?", ומצייר את כל חיי בצבעים קודרים על מנת להציג תמונה עגומה ולוזרית, שופטת ומכבת מוטיבציה. אוף איתך, יולי עכשיו, תנוח קצת גם אתה...