המציאות, כך נדמה, הולכת ומקדירה פניה. וגם נתיבי הבריחה נסגרים, כמו כל מרבץ טבעי שמרבים לחצוב בו. ככל שאתה לוקח יותר אתה מרגיש פחות, ככל שיש לך יותר יש לך יותר מה להפסיד, ככל שהבבון מטפס גבוה יותר על העץ, כך קל יותר לראות שהתחת שלו אדום.
מילים פצעו אותי, אבל לא בטוח שמילים ירפאו.
בינתיים - שנאה עצמית, ותחושת לכלוך. תחושה של חוסר ערך. מיאוס, חוסר חשק.
ובזוגיות נדמה שאנחנו כמו בסוף לילה בקזינו. הפסדנו, הרווחנו, הפסדנו, הרווחנו, עד שבסוף הפסדנו הכל, ועכשיו מדדים הביתה ברגל. זה לא שהמצב רע, או שיש מחלוקת. זה פשוט שלא נשארו ז'יטונים לזרוק, והשקט הזה לא הולם אותנו. מלשבת בבית, להביט זה בזה, להיות במחשב בתורות, להזדיין משעמום, לאכול ולישון - אנחנו נגנבים. ואף אחד מאיתנו לא יכול לחשוב על רעיון טוב באמת לפעילות. הסופ"ש מתקרב, סופ"ש פנוי לגמרי, זוגי למהדרין. שלא יגמר ברצח (;
ואי שם בקצה הביצה הזו, אני קם, מנער את עצמי, מזדקף, מוצא כיוון, עושה פעולות, מתחזק, מקרין לסביבתי וסביבתי מקרינה עלי חזרה. סה"כ, זה מה יש. הולכים, נופלים, קמים, מתייאשים, נחים, ממשיכים. זה מה יש.
לפני 17 שנים. 5 ביולי 2007 בשעה 9:16
