אמש בילינו בחברתם של סוטים בכירים, בדירת הגג הכי יפה שראיתי בחיי, במרכז העיר, מתחת לחצי ירח מוטרף. הבנות השתכשכו בעירום בג'קוזי המואר, והשיחה היתה עמוקה ואמיתית. היתה באמת אווירה קסומה, והלב הגדול והטעם המשובח של המארחת ניכרו בכל שכיית חמדה ופריט עיצובי, במוסיקה, ובניצוץ בעיניים.
תהום רוצה שאשלוט בה, או לפחות כך היא אמרה בשיחה שניהלנו אתמול בצהריים ואיכשהו העליתי את הנושא. העניין הוא, שהטעם שנשאר לי בלב מכל הפעמים האחרונות ששלטתי בה, כבר חודשים ארוכים, הוא כל כך חמצמץ, שנראה לי שכבר עדיף לי לעסוק בפעילויות יותר מהנות, כמו לעבור טיפול שורש, או להיות מנקה שירותים בתחנה המרכזית.
הרי לזיין אותה ולגעת בה אני יכול בכל מקרה, ותהום (גם על פי הודאתה) היא הנשלטת הכי גרועה ומבאסת שניתן להעלות על הדעת. כל דבר כואב לה או קשה לה, כל הצלפה היא מתקפלת, יש בה התנגדות מטורפת, כל נסיון לחדירה אנאלית נגמר במפח נפש כאשר היא מתייבבת ולבסוף כועסת, פעם שעברה היא צרחה כל כך חזק וכל כך אמיתי שהייתי בטוח שעוד שנייה המשטרה דופקת בדלת.
וזה לא שאני איזה דום אכזר, נהפוך הוא. כל הבחורות שאי פעם סישנתי (ורובן היו דומיות) רק הפליגו בשבחים על הקשב שלי, והתשוקתיות, והטכניקה הטובה, והיכולת להכניע אותן ברוך ובאהבה. אבל כל זה כבר היסטוריה רחוקה, ובינתיים הביטחון שלי בקרשים, ובכלל, אין שום כיף בלסשן אותה. כל דבר ש*אני* רוצה לעשות נחסם בהתנגדויות או בהתפנקויות שלה, אם במהלך סשן אני מוציא ממנה איזו הבטחה היא לעולם לא ממומשת, (היא מתרצת את זה בעובדה שאני לא מתעקש מספיק, אבל חליק, זה לא שהיא צריכה להתעקש איתי כשאני נשלט... מספיק שהיא זורקת איזו מילה או בקשה וזה קורה אחר כך) .
הפעמים היחידות שהיא באמת מגישה את עצמה להישלטות היא כשאני כועס עליה מאוד והיא מרגישה אשמה, ואחר כך היא מתלוננת שכל הסשנים מאוד טעונים רגשית ושקשה לה בגלל זה. גם תוך כדי הסשן היא לא מפסיקה לשלוט מלמטה בעזרת תגובותיה, ואם אני מנסה לא להתחשב ולהתעלם מהבכי שלה היא מגבירה אותו עוד ועוד, ובסוף פשוט מתכנסת בעצמה. בקיצור, זה לא כיף לשלוט בתהום. אני מתגרה מהתמסרות, מהיכולת באמת להשתחרר ולעשות מה שאני רוצה, מהיכולת לתת דרור ליצרים הסאדיסטיים שלי, ולא כשזה קרב ומשא ומתן בלתי פוסק. דומספייס? אני אפילו לא מתקרב אליו.
אז אולי אני חלש מדי, ואולי אני לא מספיק משוכלל כדום, ואולי פשוט אני לא רוצה את זה מספיק. אז סבבה, שתלך להסתשן אצל מישו אחר, מה כפת לי. לי ממש אין חשק, ולא בגלל שאין לי עניין במיילדום. זה פשוט שלסשן אותה זה לא מיילדום, זה האמאמא של הפמדום, ואני חושב שבזמן שאני מנסה לסשן אותה ככה אני מרגיש הכי מושפל מנוצל ומבוזה, יותר מבכל סשן בו היא שולטת. ואם קורה איזה נס ובכל זאת עובר סשן בשלום יחסי, וכרגיל היא נהנית יותר, היא מחייכת חיוך מנצח ומלא בהנאה, בעוד אני יושב סחוט ומיוזע, והיא חוזרת להיות בלתי-נשלטת ולעצור אותי - או בצעקות כאב או בצחוק נבוך ופרוע כל פעם שאני נוגע בה קצת אחרת ממה שהיא היתה רוצה.
ואני לא נהנה מזה, אז בשביל מה לי.
לפני 17 שנים. 6 ביולי 2007 בשעה 10:56
